בתשובה לשי פרי, 25/02/07 17:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. הבעלים הוא הציבור; עקרונית - כלל האנושות, ובמציאות שמחולקת למדינות - המדינה, שהיא המבנה האדמיניסטרטיבי שהציבור החי באותה ארץ בחר כדי לנהל את עניניו. 2. כמו בכל דבר אחר: הוא יקבל את התמורה שמישהו יהיה מוכן לשלם - בתנאי שהיא תתאים למינימום שהוא מוכן לקבל. השיקול צריך להיות טובתו של כלל הציבור. אם אתה רוצה היום להפיק נפט בישראל, אתה משלם סכום מסוים עבור רשיון לחפש נפט באיזור מסוים; במידה ומצאת, אחוז קבוע מראש מהרווח יעבור למדינה והשאר יהיה שלך. אם לא חיפשת במשך שבע שנים (אם איני טועה) אתה מאבד את הרשיון. הסדר דומה לזה נראה לי סביר - חכירה למשך זמן מסוים ולמטרה מוגדרת. 3. אתה לא תיקח; או שיהיה קבוע מראש שהמבנה עובר לרשות המדינה בתום התקופה (כמו כביש 6, נניח), או שבחוזה תיכלל האפשרות להארכה בלתי מוגבלת כל עוד אתה עומד בתנאי השימוש. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. אבל האם העובדה שהציבור שחי בארץ מסוימת בחר לנהל ככה את עניניו מקנה לו בעלות על הארץ? ברור שזו המציאות, אבל אם המציאות היא זו שמזכה את הציבור בקניין אז אני לא רואה למה מציאות שבה אדם או תאגיד משתמשים בחלקה מסוימת לא יכולה לזכות אותם בקניין. זה לא מדיר שינה מעיני אבל זה נראה לי לא עקבי. 2. לאדם סמית היה רעיון דומה. בגרסתו, ערכה של כל תוצרת שאפשר להפיק מהאדמה מחולקת לשלושה: א. עלות העבודה (שכר העובדים). ב. עלות הייצור - ההון המושקע והרווח שבעליו דורשים ג. הרנטה על האדמה. אם בתנאי שוק מסוימים אפשר להפיק מהאדמה מוצרים שמחירם בשוק גבוה מעלות העבודה ועלות ההון, אז ההפרש (הרווח) הוא הרנטה על האדמה. אם כמו שהצעת המדינה היא הבעלים, אז היא גובה את הרנטה. 3. כן. ובנוסף, אם מיישמים את 2, אני גם לא צריך לקחת את המבנה. אם צריך אותו בשביל למקסם את תפוקת החלקה, החוכרים החדשים ישמח לשלם לי את מחירו פחות הפחת. אם לא צריך אותו, אז הוא לא שווה (גם אם הוא עלה לי הון) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. צריך להפריד בין שני מצבים: המצוי, כלומר - הקרקע מחולקת כבר לאינסוף פיסות קטנות הנתונות בשליטתם של יחידים או של תאגידים, והרצוי - בו אנו יכולים לקבוע את מנגנון השימוש בקרקע מתוך הנחה של "שולחן נקי". אני מתייחס למצב של שולחן נקי. במצב כזה אין סיבה שלמישהו יהיה יתרון על חברו; הקרקע צריכה להיות שייכת לכולם. הדרך לתת לכולם חלק שווה בקרקע היא לתת לגוף המייצג את כולם את הבעלות. במצב כזה אנחנו מתחילים מנקודה בה אין אדם או תאגיד שכבר מחזיקים בקרקע, ולכן השאלה שלך לא עולה. כאן צריך לסייג: ההנחה של המצב שתיארתי היא שיש תחרות על הקרקע: היא משאב מוגבל ורב ערך, ורבים מעונינים בה - ולכן המתבקש הוא מניעת מצב של השתלטות יחידים. יתכן גם מצב אחר: בני אדם מועטים וקרקע מרובה, כפי שהיה אולי בשחר ימי המין האנושי - ובדוגמאות עדכניות יותר, המישורים הגדולים והמערב בארה"ב במאה התשע עשרה, או המרחבים של הפמפאס ופטגוניה בארגנטינה. במצב כזה יש לכלל ענין דווקא לעודד שימוש בקרקע, ואכן במצבים כאלה נמכרה או הוחכרה קרקע במחיר אפסי ובמקרים מסוימים אף ניתנה בחינם למי שהיה מוכן ליישב אותה. לגבי 2 ו-3 אני רואה שאנו מסכימים פחות או יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כיוונתי בדברי לחוסר העקביות שבקבלת המצוי כשהדבר נוגע למדינות, וההתבססות על "שולחן נקי" כשמדובר על פרטים בתוך המדינה. נתחיל מ"שולחן נקי" לגמרי - אף חלקת אדמה איננה קניין של שום אדם או קבוצה. מותר לאנשים להשתמש באדמה ולשלם רנטה לכלל האנושות (אולי באמצעות ארגוני האום) בהתאם לערכה בשוק. במצב "נקי" כזה אמרנו שלא יתכן, לדוגמה, שאני וחמשת אחי - על טפנו וצאננו - נסמן 100 דונם בנגב ונכריז עליהם כעל קניינינו הפרטי. מותר לנו רק להשתמש ולשלם את הרנטה. אבל אם אנחנו מכריזים על עצמינו כעם ועל 100 הדונמים כמדינה, אז השטח הזה הופך לקניינינו הפרטי, שבתוכו אנחנו משלמים רנטה אחד לשני - אבל לא לאחרים. זה נראה לי לא עקבי. עם כל השאר נראה שאנחנו מסכימים או קרובים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |