 |
אראל סגל יודע לכתוב ומתעניין בהיסטוריה. הבעיה עם ההיסטוריה שלו היא שהיא תמיד מזכירה לי את ההוא שמעיין במילון כדי למצוא שם מילים גסות. במילים אחרות הוא סורק את ההיסטוריה כדי למצוא הוכחות לעמדתו הפוליטית בענייני היום.
כאשר אראל סגל כותב בסוף התיאור המחריד (והחד-צדדי) של ארועי המרד של 1857 (מלחמת העצמאות הראשונה בפי ההודים) כי "הטרור ההודי מוגר", הדבר מקביל לכך שעיתונאי הודי יכתוב על ה"מרד הגדול" - "הטרור היהודי מוגר".
באותה תקופה לא בריטניה שלטה בהודו אלא חברת הודו המזרחית (תחת פיקוח של הפרלמנט) באמצעות קצינים אנגליים שפיקדו על שכירי חרב מקומיים (אלו הסיפואים שמרדו) וקבלו שכר מן החברה. אלא שבתקופה הזאת החברה היתה כל כך מושחתת שעמדה על סף פשיטת רגל והמדיניות של הפרד ומשול כדי לבזוז ולרושש את ההודים ולמלא את קופת החברה הריקה, הביאה את כל תת היבשת למצב של מרד. אותו בהדור שאה שמזכיר סגל לא "הועמד בראש" כפי שכותב סגל, אלא היה השליט של אזור דלהי ששימש כבובה שתחת שמה ניהלה חברת הודו המזרחית את העניינים. למעשה כל נוכחותה ומעשיה של החברה בהודו היו מנקודת מבט הודית בלתי חוקיים.
ההודים שהחזיקו בבני ערובה (נשים וילדים) בקנפור החליטו להרוג אותם מתוך המחשבה השגוייה שכך תינטל מן הממשלה הבריטית העילה להתערב בעצמה בנעשה. מאחר וכפי הנראה הסיפואים סרבו לבצע את ההוראה, הרצח בוצע ע"י קצבים מן השוק באמצעות גרזני בשר ולא כפי שתאר סגל). הממשלה הבריטית (לורד פלמרסטון) ניצלה את רצח בני הערובה בקנפור ומעשי זוועה אחרים, ניפחה אותם בעיתונות לצורך תעמולתי וכך נוצרה בבריטניה דעת קהל שאיפשרה לממשלה ולכתר הבריטי להשתלט באופן ישיר על הודו ולהפטר מן המתווך הרקוב (חב' הודו המז').
אני למשל הייתי לומד מן ההיסטוריה ההודית שכמעט תמיד התוצאה של מעשי הטבח בהודו (שבהם הבריטים הצטיינו יותר מן ההודים) היתה הפוכה לכוונות של המחוללים.
ובהזדמנות זו אפשר להזכיר כי הטבח של גנרל דאייר הבריטי באמריטסאר (1920) הוא שהצית את התהליך שגרם בסופו של דבר לסופו של הראג'.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש