 |
|
 |
||
|
||||
 |
אהבתי את הפירוק של הגישות השונות והבלתי מתיישבות שמיוצגות בסיפור. הגישה המעריצה שרואה במעשי תהלה צדיקות מלאכית, הגישה הדטרמיניסטית של תהלה עצמה שתופסת את חייה כרצף של אירועים שנקבעו מלמעלה, והגישה השלישית שמבליטה את הנטיות והסכסוכים הנפשיים של תהלה. אבל למה היה צריך לבחור בגישה אחת כמייצגת את הסופר? היה אפשר ללכת עם הדקונסטרוקציה עד הסוף ולהניח שכל הגישות קיימות בו זמנית ושכל ההסברים לגיטימיים באותה מידה, והאמת הסיפורית היא בעיני המתבונן. כך היתה מתאפשרת לדעתי קריאה עשירה יותר של הסיפור. אפשר לראות את תהלה כצדקת, נתונה בשליטה דטרמיניסטית ומסוכסכת נפשית – הכל ביחד. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שהאופציה הדקונסרוקטיבית קוסמת מאוד. כל טקסט מורכב כולל בתוכו סתירות וכיוונים מתנגשים. למשל בטקסט שלך, רעות, את טוענת שהגישות השונות בלתי מתיישבות זו עם זו, אבל בעת ובעונה אחת גם סבורה שכולן קיימות יחד איכשהו בדמות של תהלה. השאלה היא אם מבקשים להגיע לסינתזה מקסימלית של חומרי הסיפור (או הציור, או הסרט) ובאמצעותה לרובד משמעות בסיסי יותר, או שמקבלים את התפיסה שאין רובד משמעות כזה, שסינתזות גדולות הן פיקציה. דרידה טוען:"האמנות חותרת תחת חוקי ההיגיון", כלומר מונעת מראש חיבורים פסיכולוגיים מהסוג שנעשה כאן לגבי דמותה של תהלה. פ"ר ליויס, ברוחה של תקופה אחרת, גורס ש"יצירה מקורית ניכרת לא רק בצורה ובסגנון, אלא גם במטרה רצינית" שמאחדת את חומריה. אפשר, כמובן, להישאר עם דקונסטרוקציה ולעצור שם. נדמה לי שעגנון היה מקבל תפיסה כזאת ברצון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמול שלשום: הדמיון הוא כצל עובר שאין לו מציאות כלל וכאבק פורח שאין אתה יכול לזרוע עליו ולהוציא ממנו לחם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |