 |
כן, בעת שינה. זה היה סלע קטן, שאני לא מבין איך הוא פספס את הראש שלי.
בעניין השוד - היו שניים, בערך באותו הגיל. בראשון ברחתי ישר ובשני נאלצתי להיאבק:
בזמן חופשת הפסח בכיתה ח', נסעתי לפוש בקיבוץ בעמק יזרעאל (רמז: פרס ישראל השנה). לאחר בירור במודיעין של אגד, הופניתי לקו שנאמר לי שהוא מגיע לעפולה.
במקום זאת, הקו הגיע לנצרת עילית, שם עצר לי הנהג ואמר לי לרדת. הסברתי לו את המצב, אבל זה לא עניין אותו והוא גם לא ידע איך אני יכול להגיע לקיבוץ. ירדתי והתברר לי שאין שם תחנה מרכזית. גם בני אדם לא מצאתי. צעדתי ברחובות מלאים בניינים ריקים.
לאחר זמן מה, ואני עמוס שלושה תיקים כמעט במשקלי, איתרתי מרחוק קבוצה של נשים. קרבתי אליהן, אלא שהן דיברו רק גרוזינית. גייסתי את כל יכולות התקשורת הבינלאומיות שלי (כולל תנועות וקולות של אוטובוס), אך לא הצלחתי להוציא מהן פרטים על תחנה מרכזית.
הבנתי שזה הולך להיות מעניין וממושך ומצאתי מקום אליו אדע לחזור, בו החבאתי את הכבד בתיקיי. המשכתי עוד קצת ולעיניי נגלתה העיר נצרת. החלטתי ששם חייבת להיות תחנה מרכזית והתחלתי לרדת לכיוון העיר.
בדרך התקרבו אלי שני רועים צעירים. דיברתי איתם בערבית, שהיתה אז שגורה על פי, אך הם התרכזו בשעון שהיה על ידי, שעון מתכת עם רצועת מתכת. לפתע אחד מהם התחיל לחבק אותי והשני תפס לי את היד עם השעון. משכתי את היד במהירות ומשכתי את השעון בחוזקה עד שרצועתו נקרעה ותחבתי אותו לכיסי.
רק עתה התחלתי לדאוג לצווארי שהיה אחוז בידי אחד הפראים האצילים הללו - הרי לחיים אין מחיר, שלא כמו השעון. בינתיים התעשת השען ונצמד אלי שוב. שיחררתי לו את התיק שהכיל רק שיעורים שהייתי צריך לעשות בחופש (בעיקר לוח שירטוט ודפים) ואז הצלחתי להשתחרר עם התיק השני ולברוח בפציעות קלות בלבד, כאשר הבבונים חוגגים עם האוצר שבידיהם.
עליתי בחזרה, לנצרת עילית, למקום בו החבאתי את התיק ופתאום שמתי לב לשהחמצתי קודם לכן - צמוד למקום היתה תחנה של מגן-דוד אדום. הוצאתי את התיק ופניתי אליהם ומשם הכל הסתדר (אני לא זוכר כיצד בדיוק).
ולא, האירוע לא הסעיר אותי במיוחד, שכן בגיל הזה הייתי שבע אירועים וכבר מעט מאוד הסעיר או הפתיע אותי. הבנתי שאם יש אלוהים, אז הוא בטח אוהב אותי, אלא שלא פעם הוא נראה כמי שחושש להפגין זאת בגלוי (:
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש