בתשובה לeasy, 02/05/07 7:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
איזי, לא טענתי שבצבא הכל בסדר. מה שאני טוען שביחסי כוחות של 10:1 (ואולי יותר) ובגיבוי של מטוסים, מסוקי תקיפה ושאר ירקות, ניתן לצפות לנצחון. צה"ל היה תמיד צבא מבורדק, אבל עם קצת נחישות ותוקפנות הוא דווקא כן הצליח לנצח. חיזבאללה הוא לא דוויזית קומנדו מוטסת, ואנשיו קבלו הרבה פחות אימונים מחיילי צה"ל (לפי ויקיפדיה ההכשרה הבסיסת שלהם היא קצת יותר מטירונות רובאי 02...). גם לוחמת גרילה לא הייתה, בניגוד למיתוס שבנו כאן. אני לא יודע מי אתה, אני לא גנרל, ולא יכול להתחרות בכל הגנרלים שמלאו את הדיון הזה בתגובות המעמיקות שלהם מאז שנכנסתי לאחרונה. מה שאני יודע הוא שהסטורית צבאות מנצחים לא היו בהכרח "מוכנים" למלחמה. בדרך כלל מנצח מי שחזק יותר ונחוש יותר. איזי, אני מאחל לכולנו שעד "הסיבוב" הבא תהיה לנו הנהגה ראויה יותר, ואולי גם צה"ל יזרוק כמה שקלים לכוון כוחות המילואים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות לפי מה שאני מבין, הבעיה של צה''ל היא בעיקר בנושא הפיקוד בדרגי גדוד - חטיבה - אוגדה. למפקדים ברמות האלו פשוט לא היה נסיון בהפעלת כוחות בסדרי הגודל האלו ולכן התפקוד של כוחות היבשה היה פשוט גרוע. היסטורית גם צבאות חזקים נכשלו מול כוחות נחותים מהם ונחישות יכולה בהחלט לעזור ויכולה להסתיים בתבוסה מוחלטת. במקרה שלנו גם נחישות כנראה לא היתה במיוחד. התאורים של התנהלות הכוחות - תנועה, יצירת מגע, חילופי אש, חייל ראשון נפגע, עצירת ההתקדמות והתמקדות בחילוץ תוך ספיגת נפגעים נוספים, אי השגת היעד, מראה ששיטות הפעולה של מעצר מבוקשים (המבוקש הזה לא שווה חייל שרוט אחד) חלחלו לתורת הלחימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה שאתה מעלה כאן, שעד כה לא זכתה להתייחסות נרחבת (להוציא אולי כמה כתבות של עפר שלח ב''בלייזר'') מאוד משמעותית - צה''ל הורגל בשנות הלחימה בשטחים לכך שאירועי דו''צ (ירי דו-צדדי) הוא נקודה התורפה העיקרית מאחר וברוב המקרים קשה מאוד למצוא יריב אמיתי. הפתרון לכך הוא כמובן כניסה איטית, זהירה וכניסה למבנים לצורכי הגנה. התו''ל הזה, כצפוי, קרס לחלוטין בלבנון (יחד עם המבנים ששימשו להגנה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוטה להסכים. במיוחד אני מסכים עם תגובה 441412 שלך. האם אני צריך להתווכח עם המלה "מאומנים" המופיעה שם? ברור שרצוי לצבא שיהיה מאומן. אני עדיין בטוח שניתן היה לנצח אם המנהיגות הייתה נחושה יותר, גם במצבו ה"בלתי מאומן" של הצבא. פשוט בזכות יחסי הכוחות, אבל אני מתחיל לחזור על עצמי וזה הזמן לסיים. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נחישות" זו מילה גדולה. אני לא מזלזל בחשיבותה של מוטיבציה ונכונות להקריב כגורם משמעותי במלחמה, אבל כן הייתי רוצה לדעת במה הנחישות הזו, מצד ההנהגה, היתה יכולה לבוא לידי ביטוי? אני לא מתקיל אותך, אני באמת מתעניין - אלו החלטות לא היו נחושות מספיק, וכיצד לדעתך היה צריך לפעול? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתה תוכנית שנקראה "מי מרום" (עמוד 56 לדו"ח). בעקרון לכבוש את האזורים שמהם יורים קטיושות. בוודאי לא לשלוח חיילי מילואים להתחבא בבתים נטושים סמוך לגבול למשך כמה ימים, ואחר כל לחזור ארצה, ולהכנס מחדש. אני לא רוצה להסחף כאן ולהציע תוכניות טקטיות שקראתי אולי במאמר זה או אחר, מפני שאני לא מבין באמת בענינים אלה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |