בתשובה לאשר שכטר, 22/11/01 0:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אך לא מובנת לי אותה חיבה נשנית לסגפנות. איזו מעלה יש בסבל, בבדידות, באי-נחת? איזה ערך בא על סיפוקו בעריריות קשישים בטרם-עת שכזו? ונניח שהיו יוצרים חשובים ומוערכים שחיו בבדידות איומה, מה בכך? אני שואל כדי להבין ולא כדי להתריס. באשר לחילופי הדברים ביניכם, דומני שהם ירדו לרמת הוידויים האישיים, ואלה מעוררים בי איזו אי-נחת עמומה. אבל, מי אני שאתערב, לי כידוע טמונה צנונית אי-שם. אני גם לא מזיין מזה זמן. הרי לכם וידוי אישי שמעורר בכם לבטח אי-נחת, הא. לילה טוב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם באזניך יש בצלצלים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מספיק לדבר עלי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מספיק לדבר עלי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודקים, דיון זה אכן נמשך זמן רב יתר על המידה, יחסית לתובנות שעלו בו(הערת אגב: את כספי, המועט או הרב מספור, אשקיע בדעת, בין כה וכה, לא בלחם, אם איאלץ לבחור), ואכן אני זוכה למידת מה של מרמור ומדון עקב השתתפותי האינטנסיבית בו, מצד גורמים אלו או אחרים בסביבתי- בניגוד ליתר ימי השנה,ואנוכי. מלבד הימשכותו הארוכה בימים, גלש דיון זה אל האישי יותר מדי פעמים, ונתקל בסירוב ממושך, עקבי, אשר עודני אוחז בו בתוקף, לחשוף פרטים מחיי כדי להצדיק, להוריד או להעצים את כעסם של הדון קנניגסר ודומיו. אינני מאמין כלל בצידקת קיומו של כעס זה, אינני מוצא לנכון להתייחס אליו. היכן שלא מכירים אותי רוב בני האדם החיים, אינני מוצא לי לנכון לחשוף מחיי והקורות אותי בהם לשם סיפוק יצריותם של חלק ממשתתפי דיון זה. חיי אינם פרושים לבידור. עשר דקות אחר שמיעת סיפורי, אשר באמת קצרה היריעה מלחשפו בפניכם, זרים לי לחלוטין, תאכלו, תשתו, תצפו אולי בטלוויזיה. הבידור ימשיך. אינני מוצא לי לטעם לאשש או לפגום בטענותיכם על חיי או שירתי, בשל כך. אין טעם, אין לכך השפעה. במהרה, נכפה דיון זה לחורבות הצדקת הבידוד, היגון או השירה. זוהי טיפשות לשמה. אין טעם לשאול מדוע, אין אנו קובעים את מעשינו לפי חלומות ראשנו, אנו מבצעים אותם, או לפחות אמורים לעשות כן, לפי הניתן לנו ביכולותינו, ולפי הטוב האפשרי, לנו ולאחרים. אין טעם לשאול, מדוע כך ומדוע כך. כך הוא. אינני יודע מדוע כלל נדרשתם לדעת, כאב או שמחה אשר הניעה אותי לרשום שירי אלו- פולשנות? חוסר אונים? חרדה? מציצנות אובססיבית של צופי טלוויזיה? סתם מעשה אנוש שבשגרה? אני כותב, כך. לא טענתי לעוני או לאושר, מצבי כמות שהוא, בנסיבות שהוא, אינני מוצא לי לנכון להסבירו לכם, מטעמים שהוסברו. אינני נדרש לחבב את הסגפנות, תואר אשר ניתן לי או לדרכי כאן ולא העזתי לתת אני לעצמי, אינני נחוץ לדרוש במעלתה. ככל שניסיתי, לא צלחתי, נקודה. החפץ נאבד מתוך כשלון בו, במאבק בין הדוחה לנדחה על האפשרות, ויתרתי אני, כמו ניתנה לי הזכות לכך, ופסתי מקיום רצוני. וחסל. אין שום סיפוק, אף אחד לא בוחר בכך. 'בכוח' הכנסתי עצמי לכך? ישנם גם אלו האומרים זאת. למען האמת, אין זה מענייני לקבוע זאת, אך גם לא מעניינם. חיי ניצבים בפני אלו השואפים לשנותם, לא אלו החפצים לדעת בהם. גם אלו אינם, סמכו עלי, גם לא אתם. אין יכולת ביטוי טובה או רעה, ישנו ביטוי, נצור אותו או דחה אותו, כל תגובה מתקבלת על הדעת, בלא עוררין. תגובתו של מר קנניגסר איננה פחותה כיוון שהיא שלילית, אלא כיוון שלא טרח לקרוא כלל, אי ידיעה איננה כהשכלה, הלא נכון? (ולטענתי, כיוון שבכל זאת החל כאן דיון שירי, טרם לדיון על שכטר ואשר אינו שכטר) המניפסט החל בטענה פשוטה, תוך שימוש בדמותו של ירמיה ,על כל המשתמע מכך, כעל דרך המשל. אדם המוכנס לבור, לצורך העניין נאמר כל חייו, ושנים אלו כל שנותר לו לדבר עם עצמו, נמצא לכוד בבורו כל ימיו. בבורו, טענתי, נשא ירמיה קול, ומתוך כך ניתקה לשונו מלשון האדם, ובהיותו לכוד בזכר אותו בור, נוצרה לשון לו בלבד. לשון זרה לכל אדם, בבידודו. טענתי השנייה היתה, כי היכן שהמכבירים במילה על המוות, היכן שהבאים בשיחה שואפים להתקיים, מכך מתכלה המשורר בחייו. כיוון שהם חיים, בלבד, כמן החברה. המשורר, איננו האומר, אלא הכותב. נשיאתו בקול רם איננה אלא שגעון, בפי אחד האדם, כתיבתו תוכל להיכתב בלשונו בלבד, אחרת איננה חיי בדידות, אלא הרפיה מבורכת מחיי חברה. סלחו לי, אך אני דובר אמת, ולא התיימרתי לייצג אלא את שירתי שלי- אך בדברי אמת, לא שאפתה לנתק עצמי ממנה, לשם הדיווח, דובר האמת הוא גם האמת עצמה. וטוב שכך, כל נסיון אחר היה, לדידי, צביעות לשמה. את דוגמת היד, החוזרת על עצמה מדי פעם בפעם לאורך המניפסט, ייחסתי למצב בו מושיט אדם, בודד בחדר, את ידו, ונתקל רק בצלה. המשלתי זאת למצבו של המשורר, באומרי כי הושטת היד עצמה, ולא הנסיון להושיט כנגדה (' מה לאושר ולספרות?', ציטטתי כאן קודם את קפקא), הוא דבר השירה. המשורר, טענתי, איננו העושה פעולות (נתתי את אגי משעול כדוגמא לכך, בהתייחסותי לאחד משיריה בהערות), אלא עושה הפעולה, '... כמתוך ייאוש, נסוג מריבויה', וגו'. האם השירה מניעה לפעולות או מדיחה מהן, האם משמעותה לחיים גובלת בחיים עצמם, או בזניחותם, שהיא זניחותו של הבודד? שאלו את עצמכם, מתי תאמה השירה את צריכתכם והלכי יומכם, ומתי עשתה כן פרסומת מסויימת. את הנסיון להפוך את השירה לפרסומת, כמו בשירה של משעול דנן, רואה אני כחמור, לא מעט כיוון ששולל הוא את הקרקע, השירית כמו גם האנושית, תחת רגלי. המשלתי לסיפורו של צ'כוב, יגון, אלו שאינם זוכרים אותו יכולים להסתייע ב'אשכבה' של חנוך לוין( סיפורו של הרכב הוא עיבוד לאותו יגון צ'כובי), או פשוט להניח עינם על הסיפור עצמו. כסף לא דרשתי. באשר לפרסום השירה, אינני יודע כרגע כיצד אוכל להסבירו במילים אחרות, אשר יתאימו יותר מדוגמתו של יגון. דיבור אל העצמי, בחדר מלא אדם. חברה. ירמיה, אמנם, היה נביא. ניתנה לו מטרה אלוהית אשר הפרידה אותו ממשוררים נטולי אלוה, הוא אמנם לא חפץ בכך, אך אין זה מוריד מערך קיומה של המצווה והצו, אשר אין. 'המבדיל בין משורר לנביא, איננו בהיעדר אמונה (לשניים, גם יחד, אין שכזו), אלא בהיעדר היש (לירמיה היה אלוה, לוֹ בחר לציית; המשורר עודנו לאין, מציית)' שמו של ירמיה הוא המשמש בצרפתית למילה 'קינה', אגב. חלקו השלישי של המניפסט עומד בפני עצמו,לכן לא אפרסמו כאן כלשונו, אלא אעניק קישור. (גם עמודים 14 ו16,אותו החלק). ובכן, מדברים אלו תוכלו להסיק די בכדי לפסוק, כי המניפסט לא התיימר להיות הוראות הפעלה או מדריך לסלולרי, אלא כשמו ,נסיון הבעתו של אדם נטול יכולת-הבעה, על הבעתו. אולי, לעיני אחרים זהו גבב מילים, חלק זהו מנשר פואטי, או אנטי-פואטי, לחלופין. ובאשר לשירים, דומני כי הוסבר די. בתודה, הנני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר, בתגובתי בה הצעתי מעין פירוש או מיפוי של אחד משיריך הזכרתי את המשורר והסופר פנחס שדה. האם קראת את ספרו "החיים כמשל"? בספר זה מספר שדה על בדידותו כמשורר; על אי ההכרה בו מצד החברה (הפרק "אין פנחס שדה", למשל); על התרחקותו מהבלי התרבות הצרכנית; על הלהט הדתי של המשורר (אצלו דמות המופת איננה ירמיהו כי אם ישוע); ועל מרכיבים נוספים דומים שהעלית בתגובותיך. אם לא קראת את ספרו של שדה הרי שלדעתי הוא עשוי לדבר לליבך, ואם כן קראת, אשמח לשמוע את התרשמותך ממנו ויחסך אליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Personally, I loved the book and read it or parts of it many times over. I think his writings are exceptional
and unmatched in Israeli literature What do you think? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
30 שנה מאוחר יותר כותב פנחס שדה "בספר האגסים הצהובים" על אותו ספרן בבית ביאליק, שהביאו להבנת אין קיומית. "דור הולך ודור בא ואי ההבנה עומדת, כי הנה לא מכבר מצאתי בכתב-עת אחד חיבור מאת עיתונאית צעירה על אודות בית ביאליק והספרן הישיש אשר עדיין מכהן בו, וקראתי על הספרן לאמור, כי "אחד שלא ישכח כנראה לעולם את הציניות המרושעת שבאישיותו הוא פנחס שדה" – וקראתי עוד היאך הספרן "מדדה לו עדיין בצעדים קטנטנים, כפוף, מצומק ומצהיב כדפי הספרים שעל המדפים" ואת דבריו שאמר: "לי אין חיים פרטיים, אין לי אשה ואין לי ילדים, ואת כל חיי אני מקדיש לכאן" וכשקראתי זאת התעצבתי אל ליבי, וצר היה לי מאד, ועל כן כותב אני עכשו שורות אלה". דומני שפנחס שדה הוא הדבר הטוב ביותר שארע לספרות העברית בעת החדשה. ראוי מאד גם לקרוא את הקובץ המאוחר והמופלא "ספר האגסים הצהובים"(1985) (הכולל שירים נפלאים וקטעי פרוזה יוצאי דופן ומרגשים כמו "חורינכם"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, לא אמרתי ש''דיון זה אכן נמשך זמן רב יתר על המידה'', אם כי אין ספק שמזה זמן הוא הפליג ממחוזותיו הנינוחים של שיר העלמה. התקשיתי לעקוב אחר דבריך כעת, ממה שהבנתי אינך רואה בסגפנות ערך, ולכן דבריהם של אסף ואנוכי לא רלבנטיים לגביך. תקן אותי אם אני טועה. אם להיות צנון, אציין כי אני מוצא את שלושת הפסקאות הפותחות את תגובתך זו (עד ל'המניפסט החל...') לא רלבנטיות לדיון שהתפתח עד כאן. לא שיש משהו רע בהוספת נקודות חדשות לדיון, גם אם לי כקורא לא נשאר כ''כ מקום להתייחס לדברים האישיים כ''כ שתיארת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון ומיכאל הזכירו ברוב חן וחוכמה את פנחס שדה כמי שחוקר וניזון מהבדידות. אם אני זוכר נכון, זה היה לצנינים בעיני כמה מבקרים שראו בכך מין פוזה מסוימת. קראתי בספרו לפני שנים, באותו גיל מיוחד שבו בדרך כלל קוראים את פנחס שדה, הרמן הסה וטאגור. מעניין יהיה לראות מה תהייה תגובתי היום אם אקרא בספר שנית. הרי חלק מהעניין של מעבר מגיל העשרה לגילאים מתקדמים יותר זה העלאת שכבות של ציניות תוך קילוף אותו דוק מצועף של סנטימנטליות (ורומנטסיסטית?). שדה היה משורר רליגיוזי-קדושתי, אם כי אני לא בטוח שהיה דתי. לעומתו, הרב סולובייצ'יק1 היה אדם מאמין בכל נימיו. הוא העמיד את עיקר האמונה על בסיס דילמה יחידה - " אני בודד". זו איננה בדידות חברתית נטולת מכרים ידידים ואוהבים אלא חווית הבדידות של האדם המאמין, מין סיטואציה אבסורדית אשר באופן דיאלקטי מתישה ומייאשת ועל כן, מתוך התסכול, מניע את המאמין הבודד לעבודת הבורא. עבור סולובייצ'יק אין זו פוזה ואפילו לא נסיון רטורי אלא מהות החיים. הכרה שנובעת משנים של הגות ופרקטיקה אמונית. עד כמה הבדידות המניפסטית שלך היא אכן עמוקה ואותנטית, רק ימים יגידו. ____________ {1] הרב, כך הוא מכונה בה 'הידיעה, שנפטר בתחילת שנות התשעים היה מהוגי הדעות החשובים ביותר של האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב ובישראל. הוא היה מראשי ישיבה יוניברסיטי בניו יורק במשך למעלה מארבעים שנה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |