בתשובה לאיציק ש., 07/06/07 21:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מסכים אתך, בתוספת 3 הבהרות: 1. לגבי הרצחנות צריך להניח שזו תכונה של החברה האנושית בכלל ולאו דוקא צורת שלטון זו או אחרת (אם כי 2 הפרוטאגוניסטים שלנו הצטיינו בכך). 2. צריך להסתייג מן הנטייה של מלומדים אמריקאים להכללות פרימיטיביסטיות של רוסיה (ראה למשל ההפרזה השיטתית במידת ההשפעה של 300 שנות השפעה טטארית). אם כי התזה של ליפמן נראית סבירה: סטאלין היה ללא ספק הרבה יותר צאר מאשר נניח ניקולאי ה-II. 3. לא ברור לי האם פירוק האינטרציונל והתאוריה של קומוניזם במדינה אחת היו מתרחשות גם אלמלא בחר טרוצקי להציג עצמו כשופרה של המהפכה הבינלאומית וכמנהיג האינטרציונל הרביעי. גם לי נראה שהפן האישי של ההבדלים שבין היטלר לסטלין הוא חשוב יותר מן ההבדלים האידיאולוגיים שבין נאציזם לקומוניזם, ביחס להתפרקותם הסופית של המשטרים. בסופו של דבר, אוברי "המאמץ לבנות אוטופיה כזאת התרסק בתבוסה במלחמה – 1945, משום שזה היה ההיגיון של הדרוויניזם הגס שהיה ביסוד המפעל הזה – ניצחון או תבוסה במלחמת הקיום", נראה לי יותר מאבינרי (כפי שמצטט טל), מן הטעמים הבאים: א. הסיבה לדיסוננסים האידיאולוגיים החריפים יותר במשטר הסובייטי נעוצה יותר באופי האישי של צורת הניהול של סטלין והיטלר מאשר בהבדלים האידיאולוגיים. סטלין ניהל את בריה"מ כדיקטטור טוטליטארי פאר אקסלנס. הוא ישב באינסוף דיונים וועדות, עבר על הרים של מסמכים, אישר או פסל באופן אישי כמעט כל יוזמה שלטונית בעלת משמעות וגם שאינה כזאת. סטלין התערב באופן אישי אפילו בעניינים שוליים למשל כצנזור של יצירות תרבותיות ומדעיות. גם לאחר שנחשף לעין כל ב-1941 כאיסטרטג וטקטיקן חובבן והרה אסון, דוקטרינרי ועיקש מדי, עדיין כל תכנית אופרטיבית צבאית של ז'וקוב וואסילייבסקי (ראש המטה) הוצגה בפניו ועברה את בחינתו ואישורו. היטלר שבעניינים צבאיים ניהל אישית אף יותר מסטלין, הרי שבשאר ענייני המדינה ניהל מעט מאד לפני פרוץ המלחמה וכמעט בכלל לא אחרי שפרצה. שיטת היטלר, היתה של ביזור סמכויות רחב מאוד, עידוד של תחרות בין גורמים שלטוניים על סמכויות ותחומי אחריות ועמימות מוחלטת של גבולות האחריות וסמכויות השלטון, מלבד בנקודה אחת: כפיפותה של כל המערכת להיטלר אישית (לא למפלגה או למנהיגיה האחרים) וזכותו הבלתי מוגבלת לשיפוט ופסיקה סופית. ב. שיטת השלטון של היטלר, כפי המתואר בספריו של איאן קרשאו, היתה תחרות אינסופית של כל גורמי השלטון זה בזה. באופן טבעי, כל המתחרים ניסו לקלוע לדעתו ולטעמו של היטלר, במגמה לזכות באישורו. ומאחר שהיטלר היה רדיקל אידיאולוגי קיצוני, התהליך הזה הביא לרדיקליזציה ולהקצנה של פעולות השלטון הנאצי. זהו המקור לקרבה שצויינה בין מהלכי המשטר לבין האידיאולוגיה שלו. ג. סטלין (ושלוחיו המתחלפים) לעומת זאת, מאחר שניהל מקרוב ובאופן אישי את כל מהלכי השלטון ומאחר שהיה ציני עד עמקי נשמתו לפחות כלפי בני אדם (אם גם כנראה לא ביחסו לאידיאולוגיה), יכל בהחלט לנקוט צעדים שהיו מנוגדים לאידיאולוגיה המוצהרת, אם נראה לו שהצעד מקדם באופן כלשהו את המטרות הסופיות (מובן שסטלין ראה בשלטונו האישי ערובה חיונית להצלחה הסופית של המהפיכה). בעניין זה, אפשר להזכיר שחברי המפלגה והמקורבים לשלטון נפגעו מן הרדיפות של סטלין אולי יותר מאחרים. בזמנו של סטלין היה מקובל שהדרך היחידה להישאר בחיים היא להתרחק מכל דבר ציבורי. ד. נקודה לזכותה של התאוריה שמציג טל היא שהעובדה שסטלין (וגם לנין, ויורשיו של סטלין אף יותר ממנו) נאלץ כל כך הרבה לפעול בניגוד לאידיאולוגיה שבה (ככל הנראה) האמין רק מוכיחה את נביבותה של התאוריה המרקסיסטית. ה. בספר אחר של ריצ'רד אוברי (למה נצחו בעלות הברית) הוא מתמקד ומפרט את הסיבה להתמוטטות המשטר הנאצי (וההסבר הזה די זהה להסבר שלך, איציק). בסופו של דבר לא יכלו גרמניה ויפן לעמוד בפני המשאבים ויכולת הייצור של ארה"ב, האימפריה הבריטית ובריה"מ. אפשר לפעמים לנצח יחסי כח עצומים הניצבים נגדך. אפשרות אחת (אולי היום אנכרוניסטית) היא להיות מנהיג צבאי כריזמטי וגאוני כמו אלכסנדר מוקדון והיטלר לא היה אלכסנדר. אפשרות אחרת היא להתפשר ולהגיע לפשרות עם חלק מיריביך. על כך כתב אוברי בצדק (וגם איציק ש.), שמנטליות ה"נצחון או מוות" של האידיאולוגיה הנאצית ושל היטלר אישית לא התיישבה עם פשרות כאלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה היה לי הרושם שכותב המאמר הוא טל כהן ולא נתן רון. לכן בכל מקום בו כתוב בתגובתי טל צ''ל נתן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני מניח שבכל מקרה היתה מנצחת האופציה של קומוניזם במדינה אחת בגלל שה"קומוניזם" במקרה הזה לא היה על פי תפיסת העולם של מרקס. יש המכנים את הקומוניזם הסובייטי ("מרקסיזם לניניזם") כניאו-מרקסיזם, והצמדת התיבה "ניאו" מראה בד"כ שמדובר במשהו אחר. בכל מיקרה, לוז תפיסתו של מרקס היה הפרולטריון שהיה מחוסר קניין לחלוטין ולכן לא היה לו מה להפסיד אלא להשתלט על הקניין- ההון- שלמעשה נבנה מיגיע כפיו ; האכרים אותם בחר לנין כ"פרולטריון" שלו, לא היו בסטטוס הזה. כל מי שקצת עסק במרקס יודע שישנו זה הקרוי "מרקס הצעיר" וישנו מרקס המהפכן הפוליטיקאי. אם אני זוכר היטב, בבסיס תפיסתו הפילוסופית של מרקס עומד האדם במערב אירופה של המהפכה התעשייתית והוא מנוכר בתוך עצמו: יש לו שני חיים: העבודה במפעל התעשייתי שבה הוא היה חלק ממכונה והחיים האמיתיים אחרי שסיים אותה (ואז לא נשארו לו כמובן לא הכוח ולא הזמן לכך). היום כמובן העבודה היא מהות שונה. אדם שונה אחר היה מרקס הפוליטיקאי שהגיב לכל הסובב אותו וגם קיבל החלטות פוליטיות (למשל, חיסול האינטרנציונל הראשון שמא האנרכיסטים ישתלטו עליו). בשלב מסויים, כמדומני בזמן הקומונה הפריסאית, הגיע מרקס להסכם עם בלנקי על המונח "דיקטטורה של הפרולטריון". אנחנו מבינים את המונח בראי הנסיון שלנו: סטלין, לנין, בולשביקים, צ'קה וכו'. המונח דיקטטורה במאה ה-19 אינו חייב להיות כמו זה שמצוי אצלנו. ברפובליקה הרומית היתה זו מישרה שהיתה נולדת בזמני חרום ומשך כהונתה היה חצי שנה והיא לגיטימית לחלוטין. יותר מאוחר נבחר יוליוס קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו. כשמרקס ניסח עם בלנקי את המונח, מה הוא ראה לנגד עיניו? ב. אצל כל רודן בנוסח סטלין או היטלר יש את השיטה של ההפרד ומשול. גם סטלין השתמש בשיטה של יצירת תחרות בין הפונקציונרים שלו. הוא יצר תחרות בים מפקדי הארמיות שלו, בתוך המיפלגה וכד'; לא היה רודן שלא נבנה על זה וגם בבריה"מ ניסו כל המתחרים לקלוע לדעתו ולטעמו של סטלין. בבריה"מ שאחרי סטלין, הצליח להגיע לשלטון זה שהיה מסוגל ליצור את היריבויות בין הארגונים והנאמנות של כולם כלפיו. ברגע שההסדר הזה השתבש-הוא הודח. ג. לא נראה לי שסטלין האמין בפרזיולוגיה המהפכנית בה השתמש. הוא האמין בעוצמה שהיא יוצרת. מדוע כתבתי את כל זה ? כי מבחינה היסטורית, לא נכון לומר שכשלון השיטה הסובייטית מוכיחה את נביבותה של התיאוריה המרקסיסטית. היא מוכיחה את נביבותה של השיטה הסובייטית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |