 |
|
 |
||
|
||||
 |
פחות או יותר מכל הסיבות, אבל בעיקר בגלל צביקה הדר והקשקשת הבלתי פוסקת (שירים מקוצצים שם למקסימום שני בתים כדי שלשופטים יהיה הרבה זמן ללהג). הזוועה העיקרית, היא שבימי שישי, כשאנחנו בחוג המשפחה, אבא שלי (כשאנחנו אצלם) והבעל של גיסתי (כשאנחנו אצל החותנים) מכורים כבדים ואני נאלץ לשמוע את המטרד הזה. לפחות בימי שבת אני פטור. מה שכן, השלב הנוכחי הוא פחות נורא מהקודם. בשלב המיונים הרוע של השופטים והירידות המגעילות של צביקה הדר העלו לי את החשק לשבור את הטלויזיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש פתרון אחד למצב שבו נמצאים בחוג המשפחה כשהיא צופה בשקיקה בתוכנית מעצבנת: בקיץ יוצאים למרפסת עם ספר, בחורף נשארים בפנים בלית ברירה - אבל עדיין עם ספר.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להורים שלי אין מרפסת ואם היתה היתושים היו אוכלים אותי שם. היתרון הגדול של טלויזיה על ספר, זה שאפשר לראות טלויזיה (אפשר? אי אפשר להתעלם ממנה) גם כשהילדים רוצים תשומת לב. ספר אי אפשר לקרוא (אלא אם כן זה הזחל הרעב או איה פלוטו?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא אני אהבתי יותר את שלב המיונים. מין מישמש אנושי של תמהונים ומקצוענים למחצה. לפעמים קיבלתי את התחושה שההחלטה אם להעביר או לא היתה די ארביטררית. זייפנים נוראים לא העלו, אבל לפעמים זמרים שלא עשו עלי רושם קיבלו מחמאות, ואילו ביצועים שאהבתי נידחו כשבלוניים. גם לא אהבתי את כלל האצבע שאם מדובר בשיר מקורי, סביר שתדחה. השלב התחרותי של המיונים פחות מושך אותי, אולי בגלל הפורמט היותר פורמלי (שיר, ביקורת, הצבעה). גם לא נקשרתי רגשית למבצעים, אז לא כל כך איכפת לי מה יקרה להם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |