בתשובה לנכד של מפאיניקים, 29/06/07 8:48
אלטלנה 449389
קודם כל תודה על המחמאה.
אתה צודק לחלוטין בעניין האירידנטה. לא הייתי מודע לקונוטציה שיש בין המושג הזה לבין הבעיה של מיעוטים לאומיים. אלו המפנים את המושג כלפי המתנחלים כנראה היו מודעים טוב יותר להקשר שבין המושג הזה לבין עניין הסיפוח.
שנית, גם קביעתי כי בתקופת אלטלנה תכנית החלוקה כבר לא היתה רלאבנטית היא בעייתית. כמה חודשים לאחר האלטלנה היה רצח המתווך ברנדוט שהיתה קשורה ישירות לתכנית חלוקה חדשה שהיתה קרובה לתכנית החלוקה המקורית (מאי-נובמבר 47). דוקא תכנית ברנדוט היא שדברה על ניתוק הנגב היהודי מן המדינה היהודית, עובדה שעל חשיבותה אעמוד מיד.
לעיתים, תגובות ארוכות מדי עשויות להרתיע קוראים פוטנציאליים ולכן לפעמים אני "מעגל פינות" גם כאשר אני מודע לכך. יחד עם זאת במקרה זה אני דבק בעמדתי שהיא הנקודה המעניינת בכל הפרשה והיא האנלוגיה המובהקת בין המצב אז להיום. השחקנים והנסיבות בודאי שונות (המזרחי הדתיים-לאומיים תמכו בחלוקה לעומת השמאל (מפ"ם) המתיישב שהתנגד לה), אבל יש דמיון קרדינלי מבחינת ההתנהגות האנושית. לכן ארשה לעצמי להרחיב ולפרט מעט את טיעוני.
אני נמצא עדיין תחת רישומו של הספר המצויין והפופוליסטי (במובן הטוב של המילה) של גדי טאוב על "המתנחלים", המפליא לתאר את קווי המתווה של האידיאולוגיות המתנגשות של השמאל והימין הממלכתיים לעומת האירידנטה הדתית-מתנחלת ותרבות הנגד של השמאל הפוסט-ציוני. הנקודה היחידה שלדעתי טאוב פספס לחלוטין היא ההקשרים שבין התודעה האולטרה ציונית של הגוש האמוני לבין ההוויה הלא אידיאולוגית והאנושית לחלוטין של ההתיישבות הדתית-לאומית.
כאז כן היום כל עמדה אידיאולוגית רדיקלית, היא תרכובת של מניעים אידיאולוגיים רוחניים ואינטרסים אנושיים חברתיים-סוציאליים המתמזגים כל כך חזק שקשה להבחין בהם אח"כ.
גם בפרשת החלוקה-אלטלנה-ברנדוט היה מרכיב אידיאולוגי רגשי חזק מאוד של התנגדות לתכנית החלוקה. אני מתנצל מראש על שימוש במושגים אנכרוניסטיים, אבל לגורמים רדיקליים-טרוריסטיים כמו האצ"ל והלח"י הלאומיים-רביזיוניסטים היה קשה מאוד לקבל את הויתור על א"י השלמה כבר אז, מה גם שהויתור כלל את ירושליים-ציון הבינלאומית ואת שכם-חברון ערש האבות. זה מול זה התייצבו מפא"י וב"ג הממלכתיים שמיקדו את הציונות לפן של הריבונות היהודית לעומת הימין והשמאל שהרחיבו את הציונות לעבר הפן הלאומני-רגשי-רוחני-דתי של מורשת האבות הלאומית.
הסירוב של הגדוד הירושלמי של האצ"ל להכפף למפקדת ההגנה בירושליים לא היה גחמה של בנדיטים ואבו-ג'ילדאים יהודיים (עובדה שמחוץ לירושליים הארגון כן הכפיף את כוחותיו למוסדות המדינה). הסירוב היה תוצאה ותגובה ישירה להסכמתו של ב"ג לבינאום ירושליים. ראשי ה"אירגון" לא היו מוכנים להיות שותפים לויתור על ירושליים בשום צורה שהיא.
קיומו של גדוד פרטיזני אוטונומי בירושליים היא היא שהובילה למחלוקת על חלוקת הנשק מן האלטלנה. בהקשר זה חשוב לזכור שהארגון הסכים מראש למסירת הנשק לצבא המגן הממלכתי שקם רשמית באותם ימים. המהומה והארועים פרצו בגלל דרישת הרביזיוניסטים להסכמה מראש שחמישית מן הנשק תמסר ישירות לגדוד הירושלמי. ב"ג שאיש לא יכחיש את מחוייבותו לרעיון הממלכתיות, ראה במומנט זה את רגע ההכרעה בין ממלכתיות עברית ישראלית לבין ברית ארעית בין מפלגות וארגונים פרטיזניים ואוטונומיים ולכן "דרש/ס" את כבשת הרש הרביזיוניסטית (זוהי המשמעות של ה"תותח הקדוש" שייצג את הטבעת האלטלנה באש ההגנה).
שותפים לרביזיוניסטים בהתנגדות לתוכניות החלוקה למיניהם היו אנשי מפ"ם. מה שהניע את ההתנגדות כאן היה לדעתי הרדיקליזם המרקסיסטי-סטלינסטי בשילוב עם העובדה שחלק גדול מן הישובים שנקרעו מן המדינה היהודית היו של אנשי השוה"צ ואחדות העבודה שמשמאל למפא"י. למשל נטען שברנדוט "זמם" למסור את הנגב היהודי לערבים, ונציגי מפ"ם ייצגו לפחות 4 מ-‏11 הישובים החדשים בנגב. כעתה כן אז השילוב של התלהבות לאומנית עם כוחה של מציאות ההתיישבותית יצרה התנגדות אידיאולוגית עמוקה מאוד לממלכתיות הפרגמטית של ב"ג-מפא"י.
אנו נמצאים כרגע ברגע של בין הלהבות בהתמודדות ההיסטורית הנוכחית בין הממלכתיות היהודית הדמוקרטית-ריבונית לבין ברית משיחית-לאומית-דתית של אימפריאליות-רוחנית-לאומית. זה ישמח אותי מאוד אם הצלחתי לנצל דוקא רגע זה כדי להזכיר ארוע מכונן של מדינת ישראל ולהציג אותו באופן מלא ואמיתי יותר מאשר הצגתו הדמגוגית כהוכחה לבולשביזם הסטלינסטי של ב"ג או כתוצאה של פעילות בנדיטית של טרוריסטים פלגנים ופליליים. פרשת אלטלנה היתה בהחלט לא כך ועובדה שהפרשה הרחוקה ההיא, הדיה ממשיכים להתגלגל בארועים והתנגשויות אקטואליים עד לרגע זה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים