בתשובה לדורפל, 25/06/07 18:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושבת שהאנונימיות היא דבר מבורך. אני מבינה למה אנשים אוהבים להופיע, כי הבמה היא מקום נפלא שגם אני אוהבת מאד (גם אם זה כולל, במקרה שלי, לחץ אטומי שמתבטא לא פעם ברעידות, נשימות קצרות וכו'). אבל להיות פנים מוכרות? שכולם יזהו אותי ויטרידו אותי, ויצביעו, ויבקשו חתימות או דברים גרועים יותר? זה נראה לי סיוט. מבחינתי השלב הבימתי מסתיים במחיאות הכפיים, ואח"כ אני יורדת מהבמה וחוזרת להיות "אף אחד". ככה הכי טוב. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם את, אכן, עולה על הבמה - מאוד לא ברור איך את חוזרת להיות אח''כ ''אף אחד''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא הופך אותי לסלבריטי או לפרפורמרית דגולה. המכרים שלי שנכחו טופחים על השכם, מקסימום איזה מישהו זר מחווה ח''ח כזה או אחר, וזהו בערך. אני נשארת באלמוניותי וזה לא מרגש אף אחד מעבר לכמה דקות. היה מגניב, החיים ממשיכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרסום שאני חושב שטבוע בנו גנטית לחפש הוא מהסוג של להיות המסמר של הערב, לא של העיר. שכל מי שאתה מכיר יראה בך החשוב בקהילה. לא שזרים יטרידו אותך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לזרים, מי שמופיע בטלוויזיה עושה את זה מתוך רצון, או לפחות ידיעה, שהוא הולך להיות מוכר להפליא (או להחריד). אנשים הולכים לתוכנית שנקראית "כוכב נולד", וזו לא תחרות שירה, זו תוכנית טלוויזיה בידורית שאכן מחפשת "כוכב" (ולא מי יודע לשיר הכי טוב או הכי יפה). נדמה לי שהיתה זו עדי כהן (מהעונה השניה) שאמרה שהיא חלמה להגיע לתוכנית מהרגע שהיא ראתה את הגב של נינט בניצנים (כלומר, את נינט וברקע את כל הקהל הזה). אצטדיון מלא, קהל שואג, אורות גדולים – לי זה לא נראה חלום, יותר כמו סיוט בלהות... בעיני זה משהו שונה לגמרי. אבל אולי בבסיס זה אותו הדבר, אותה תשוקה לבמה, רק במינון הרבה יותר גבוה... מה שלא מדבר אלי, אבל כן קוסם לרבים, ככל הנראה. אני חובבת אינטימיות (גם כשאני הולכת להופעות, אני מעדיפה מקומות קטנים). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |