בתשובה לצחי ברזיק, 06/05/00 5:52
Big Brother 4497
מר ברזיק היקר,

חלילה לי מלפגוע ולזלזל בכבודו של איש - אך כל מדינה דמוקרטית לכשעצמה כגוף ריבוני-טכני אינה יכולה ואף אינה
רשאית - וזאת לעניות דעתי - להעלות הפקות גורפות מסוג עמידת הדום הקולקטיבית, גם אם נעשה הדבר ל'מטרות טובות וחינוכיות'.

אבל לאומי כבד וזכרון הסטורי מתבצעים בדמוקרטיות השונות הן על ידי הורדת הדגל לחצי התורן, והן על ידי תוכניות מסויימות בערוצי רדיו וטלוויזיה הממלכתיים בלבד. במידה והדבר נחוץ ובשעת צורך מסויימת יכולה בהחלט להתקיים העלאת ריטואל לוקאלי סימבולי, אשר אינו אמור לאפוף את סך כל האומה בזמן אמת טלסקריני-פיזי.

בברכה

א. מאן
Big Brother 4498
מדוע אינה רשאית? מה רע לאפשר לאנשים להרגיש לשתי דקות(*) חלק מקולקטיב אחד גדול המתאבל על בניו? אף אחד לא מכריח אנשים לעמוד (ואלו שכן רוצים להכריח - יש להבהיר להם שאל להם לעשות כן), אלא מדובר בנסיון מצד המדינה לחלוק כבוד לבניה שנפלו במלחמות, או לבני משפחות אזרחיה שנרצחו בשואה. אם כי אני מבין את אי הרצון של חלק מהאנשים להשתתף בטכס, מדוע לדעתך אסור בכלל שיתקיים טכס שכזה?

(*) אגב, מישהו העיר לי באימייל שכותרת המאמר מדברת על "דקה אחת", בעוד שלמעשה הצפירה היא בת שתי דקות. אומר רק שהכותרת "דקה אחת של שקט" היא שמו של פרוייקט מוזיקלי שניסיתי לכתוב במשך זמן רב,ולבסוף זנחתי, אך השם נשאר נטוע במקום טוב בזכרון שלי.
Big Brother 4530
אתה לא מרגיש, אינסטינקטיבית, שיש אלמנטים פשיסטיים בעמידה הקולקטיבית בזמן הצפירה? התקשורת הממלכתית (ולצערי גם זו שאינה מחויבת לממלכתיות משום סוג) דואגת שכולם ירגישו טוב-טוב שמדובר ביום אבל לאומי. הטענה שאלמלא הצפירה היה ולו אזרח אחד שלא היה שם לב שמדובר ביום אבל (או כלשונך, שהצפירה "מאפשרת" לאנשים להתאבל כקולקטיב) היא לא לעניין. כולם יודעים מהתקשורת שמדובר ביום זכרון גם בלי הצפירות.

אז מה בכל זאת הטעם בזה? כמו שציין מר מאן, אבל לאומי אפשר להביע בדרכים סמליות מקובלות כמו הורדת דגלים לחצי התורן ועריכת טקסי זכרון. הצפירה חורגת מכל אלה, כאשר היא הופכת את כולנו מאזרחים לחיילים שלפי פקודה עוברים כולם יחדיו לדום מתוח - ואם זה לא אקט בעל מהות פשיסטית, אז אני לא יודע מה כן.
Big Brother 4531
מדובר בפעולה משותפת, ציבורית, של היחידים. הורדת דגל, שידורי הטלוויזיה - כל אלה הם ממלכתיים, או לפחות מוסדיים. הזמן היחיד בו מתאפשר לאדם הבודד להשתתף באופן מופגן באבל הכללי, גם אם לא ממש בא לו להיות מדוכא באותו היום, הוא עמידת הדום הציבורים בצפירה. אתה לא חייב לעמוד, כמו ניר וכמו עוד אנשים, זה עניין של בחירה. המדינה מספקת לך את ההזדמנות להביע בפני האנשים האחרים ברחוב את השתתפותך באבלם בצורה פשוטה, קלה וברורה.
אגב, משום כך הנורמה בארץ, זו שגוערת באלו שלא עומדים, היא אולי שגויה, משום שדבר זה פוגע בבחירה האישית של כל אדם ומונעת את ההבעה האישית שבעמידה הקולקטיבית.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים