בתשובה לרון בן-יעקב, 03/07/07 20:39
המלך הוא החוק 453136
נראה לי שתשובה מלאה לשאלתך מצריכה התיחסות מפורטת ל-‏3 נושאים. אביא כאן בראשי פרקים את מהות העניינים האלה ואניח לך לבחור מאיזה כיוון ברצונך לפתח את הדיון (אם בכלל).
א. נדמה לי שלא הבחנת שהטיעון הלאומי-ליברלי שמביא גדי טאוב שונה באופן מהותי מן הטיעון המקובל של הקשר ההיסטורי-דתי-לאומי של העם היהודי לארץ ישראל. הטיעון הליברלי מדבר על זכות כללית של כל עם להגדרה העצמית. מבחינה זו זכותו של העם הצועני אינה שונה מזו של העם היהודי. מימוש הזכות הזאת הוא עניין פראקטי של רצון ויכולת. הזכות לההגדרה העצמית של העם היהודי יכולה להתממש באוגנדה או מסביב לקבר ר' נחמן באומן בדיוק כמו למרגלות הר הבית. אני לא רואה איזה שימוש יכולים המתנחלים לעשות בטיעון הזה. אצל המתנחלים, בסופו של דבר מדובר במצוה דתית - מצוות יישוב א"י. אין מצווה לישב את אוגנדה או את אומן. הדרך היחידה שבה יכולים המתנחלים להתחבר ללאומיות יהודית-ליברלית היא אם יכירו בצורך לקיים ריבונות יהודית כענין בעל חשיבות דתית-לאומית בפני עצמו (בהתאם למשנת הראי"ה קוק) ויסכימו להפריד בין "מצוות הריבונות" למצוות יישוב א"י ( מצווה לשבת בחברון בין אם היא בריבונות יהודית או לא).
ב. באשר לסבך ההבטחות והתמרונים הבריטיים במזה"ת, הדרך היחידה להתיחס אליהן הוא דרך ההתפתחויות והמעשים שנעשו בפועל ולא דרך ההבטחות וההסכמים שהוצהרו והופרו חליפות. מבחינה זו צריך לראות את מלכות סוריה הגדולה של פייסל כנסיון של הבריטים ללכת עם זכות ההגדרה העצמית של האומה הערבית. מי שהכשיל את הנסיון הזה היו דוקא הצרפתים ולא הבריטים. מה שהכשיל את הלאומיות הפאן-ערבית לא היו ההבטחות והמעשים הסותרים של המעצמות הקולוניאליות אלא העובדה שפייצל לא הצליח להגן על הממלכה הערבית שלו בפני הצרפתים. ה"בוגדנות" האירופית כלפי הערבים שבאה לידי ביטוי בחטיפת נכסים טריטוריאליים מתחת ידיהם (לטקיה, בצרה, לבנון, עבר הירדן המערבי) אינה כפירה מהותית בזכות ההגרה העצמית הערבית שכן כפי שטענתי קודם זו אינה כוללת בתוכה הבטחה לשלמות, כוללנות או למימוש בכלל. ובסופו של דבר זה לא מנע את קיומן של 2 ממלכות האשמיות ערביות (עיראק עד 58 ועבר הירדן).
ג. למעשה עניין ההגדרה הלאומיות הערבית נפגע מכשלונות הערבים יותר מאשר מחטפנות האירופאים. התנועה הערבית המבולבלת בין הפאן-ערביות, הפאן-איסלאמיות והמולטי-לאומיות הערבית היא שעכבה ופגעה בלאומיות הפלשתינית אפילו יותר מן הפעילות הבריטית נגדה. לכן הדיון הפלשתיני רק החל ב1920 ולא הסתיים אפילו ב-‏1974 בועידת רבאט. אחד הדברים המוזרים הוא שהשמאל הישראלי רואה לעצמו צורך במימוש ההגדרה העצמית של הפלשתינאים בשטחים המוחזקים, יותר מאשר קיצונים פונדמנטליסטים פלשתינאים החולמים על אימפריה ערבית מאוחדת או כלל איסלמית ולא על מדינת לאום פלשתינאית.
המלך הוא החוק 453306
אנסה.

א. בטיעון הליברלי כפי שהיצגת יש כשל מובנה, והוא הניתוק והאבסטרקציה של הרעיון מהאנשים החיים, מהעם הספציפי (הרצון הקולקטיבי, אם תרצה). לכן, בניגוד למה שכתבת אני חושב ש"הזכות לההגדרה העצמית של העם היהודי *לא* יכולה להתממש באוגנדה *ולא* מסביב לקבר ר' נחמן באומן *אלא רק* בדיוק למרגלות הר הבית."

אני רואה אירוניה שהמתנחלים יכולים להישתמש בטיעונים של חאלידי ולהראות שלפעמים הזכות למימוש ההגדרה העצמית של עם בטריטוריה בה הוא יושב (הפלסטינאים בפלסטינה) עפ"י רעיון ווילסון איננה מקודשת כשהיא נתקלת בזכות היסטורית (היהודים בפלסטינה) שמוכרת על ידי המעצמות הקובעות באותה שעה. תוסיף לזה את הזכות הדתית ותקבל מצב בו הזכות של התמנחלים לריבונות בגדה עולה על זכותם של הפלסטינאים למימוש הגדרתם העצמית, עפ"י התקדים ההיסטורי בפרשנותו של חאלידי.

ב+ג. מרצה שלי נהג לספר: (1) ב21 בינואר 1793 בשעה 10 בבוקר הפרולטריון ביצע את ה-אקט של שיחרור ההמונים מעריצותה של המלוכנות כשלואי ה 16 הוצא להורג בגיליוטינה. (2) ב21 בינואר 1793 בשעה 10 בבוקר האספסוף הפרוע והמוסת ביצע את ה-אקט של התאבדות לאומית כשהמהפכה שהפילה את המלוכה, האצולה והאריסטוקרטיה אושיות החברה העמידה את לואי ה 16 תחת הגיליוטינה. (3) ב21 בינואר 1793 בשעה 10 בבוקר נפל להב פלדה מחודד במשקל 200 ק"ג ופגע ברקמות הצוואר של ראש אשר היה מונח תחתיו. וד"ל.
המלך הוא החוק 453342
א. נהפוך הוא. אין שום צורך שהטיעון הליברלי יתכחש למציאות. הניתוק בין הזכות העקרונית להגדרה עצמית לבין האופן המעשי שבו היא מתממשת אינו אבסטרקציה אלא פשוט הכרה במציאות. הזכות של היהודים להגדרה עצמית היא עקרונית ואינה שונה מזו של הצוענים, הפלשתינאים והקוסוברים. עובדות החיים הם שבסוף המאה ה-‏19 העם היהודי (שבאותה תקופה המשמעות היתה קהילת יהודי מזרח אירופה. יהודי המערב לא התכוונו להגר לשום מקום) היה מוכן להגר בהמוניו (מי שהיה מוכן), אך ורק לארץ ישראל. מבחינה זו העם היהודי יכל לממש את ריבונותו אך ורק בא"י. אני חוזר ומדגיש שהזכות העקרונית להגדרה עצמית היא "פתוחה". היא אינה כוללת מרשם מדוייק כיצד והיכן ואם בכלל יש לממש אותה. אם ביו"ש היתה נוצרת מציאות של 2 מיליון מתנחלים יהודים לעומת כמה אלפים של דרוישים מוסלמים, ברור שהפלשתינים היו נאלצים לממש את ריבונותם במקום אחר.
ב. דא עקא שה-‏200 ק"ג כאן הם העובדה שהבריטים יזמו/תמכו בהקמת לפחות 3 מדינות לאום ערביות (עבדאללה בירדן, פייצל בסוריה הגדולה ושוב פייצל בעירק) והיהודים הסכימו להקמת יישות פלשתינית בא"י ב-‏1947. כל זה מוכיח שהטיעונים הפאן-ערביים והפלשתינאים הם אפולוגטיקה של קוזאק נגזל. הריבונות הפלשתינית לא התממשה לא בגלל הבריטים, הצרפתים או היהודים. היא לא התממשה בגלל הבלבול והנדידה של הפלשתינאים בין לאומנות-פלשתינית, פאן-ערביזם ופאן-איסלמיזם. כיום אין כבר צורך לפשפש בהסכמי סייקס-פיקו, מכתב מקמהון או הפרוטוקול של ועידת לונדון. הפלשתינאים יכולים לממש את ריבונותם כבר היום לפחות ב-‏2 מקומות (עזה ויו"ש). מאחורי כל הטיעונים והטענות שלהם מסתתרת אמת פשוטה ואכזרית: הפלשתינאים סבורים שזכותם לריבונות חייבת להכיל בתוכה את הזכות להשמיד את הריבונות היהודית (או בלשון הזהב שלהם - זכות השיבה). דוקא ההשקפה הליברלית חושפת את הקשר בין המתנחלים לפלשתינאים כחברים במחנה חובבי הג'נוסייד והטיהור האתני.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים