בתשובה לתשע נשמות, 12/08/07 16:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
==>"האינטרס הכולל של קיום מדינה יהודית במקום הזה (ומניעת שלטון ערבי על חמישה וחצי מיליוני היהודים שכאן) הוא אינטרס המצדיק פגיעה בנפש, ומי שרוצה לפגוע בו הוא בהחלט אויב." על זה אנחנו לגמרי מסכימים. אבל לי יש אינטרס נוסף. אני חושב שהמשפט הנ"ל נכון באותה מידה אם מחליפים את המילה השישית מ"יהודית" ל"דמוקרטית". לי (ואולי לעוד כמה) אין שום עניין בקיומה של מדינה יהודית שאיננה דמוקרטית (לפחות בין היהודים). אם אני צריך לחיות בדיקטטורה, ממש לא משנה לי אם הדיקטטור הוא רב, שייח, דוקטור, או פועל. ==>"אני עדיין לא רואה במה המקרה הזה שונה מהותית ממקרים אחרים שבהם קבוצות אוכלוסיה או אינטרסים מנסות למנוע מימושה של החלטה של גוף שלטוני." אז מה דעתך על קבוצה שמבצעת הפיכה (נגיד לא אלימה) במדינה ומשתלטת על מוסדות השלטון? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא הבנתי למה אתה קופץ משתי משפחות שאינן מוכנות להתפנות מרצונן ועוד כמה עשרות או אפילו מאות בני נוער לאיום על קיום הדמוקרטיה במדינה. אם יש מי שחושב שבזכות סירוב לשתף פעולה עם החלטות המדינה הוא ישנה את התנהלותה, צריך להראות לו שהוא טועה. הוא לא רוצה להתפנות כנדרש? בסדר, יפנו אותו בכוח ויענישו אותו כפי שקובע החוק. בסופו של דבר הוא ילמד שהסירוב לשתף פעולה לא עוזר לו - להיפך, דווקא העובדה שהמדינה תממש את החלטותיה למרות ההתנגדות תבהיר ביתר שאת שהמדינה מתנהלת לפי ההחלטות שלה ולא לפי ההחלטות שלו, הרבה יותר מהפשרות המשונות שהיו לא פעם במקרים כאלה (בסגנון "הפולשים האלה יצאו ובמקומם יבואו תושבים בהיתר מלא"). איך קבוצה יכולה להשתלט על מוסדות השלטון באופן לא אלים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, סוף סוף נפל לי האסימון. אתה מרוכז בשתי המשפחות. כמובן שהן עצמן לא בעיה. כבר אמרתי: כששתי משפחות פולשות לבית לא שולחים 3000 אנשים לפנות אותם - שני שוטרים עם משרוקית ומקל מספיקים. כאן מדובר במרד של ציבור מאורגן - על ידי מועצת יש"ע ורבנים - ששם לעצמו מטרה לסכל בכוח את החלטות הממשלה הנבחרת - לא לגבי בית אחד או שניים, אלא כמדיניות ארוכת טווח. פלישת שתי המשפחות הן רק קרב אחד במלחמה ארוכה ומתמשכת (מאז העליה לסבסטיה) ומאורגנת נגד האופן שבו מתקבלות החלטות דמוקרטיות לגבי גבולות המדינה. שים לב, זה לא דומה להפגנת סטודנטים על שכר לימוד, או למחאת פועלים על מחיר הלחם. כשהציבורים הללו מפגינים (בצדק או לא, תלוי בהשקפתך) הם לא מתנגדים לסמכות המוסדות הדמוקרטיים להחליט, הם מוחים נגד החלטה מסויימת. ולכן, תמיד אפשר להתפשר עם ההנהגות שלהם. מאידך מועצת יש"ע, לא מוחה נגד החלטה מסויימת אלא נגד הסמכות של הכנסת להחליט בעניין הגבולות. כלומר, הם מאוד דמוקרטים ומקבלים כל החלטה של הכנסת ... אבל רק אם היא מתירה להם להתנחל כרצונם. ולכן אי אפשר להתפשר איתם (נגיד על חצי השומרון) אלא רק להיכנע או לנצח. ===>"איך קבוצה יכולה להשתלט על מוסדות השלטון באופן לא אלים?" טוב, לא לגמרי לא אלים. אפילו בהפגנת סטודנטים יש טיפה אלימות. ויש גם סוגים שונים של אלימות - מילולית, טרור, הפרעות סדר מתמשכות. ב"לא אלים" אני מתכוון בלי טנקים ומקלעים. השתלטות כזאת קרתה פעם אחת במשטר (כמעט) דמוקרטי - ב-1933. במשטרים אחרים היא קרתה כמה פעמים - למשל איראן ב-1979. בשני המיקרים המהפכה הגיעה אחרי גלים מאורגנים (מאוד!) של מחאה ציבורית "ספונטאנית", כאילו כמו הפגנת סטודנטים. בשני המקרים מי שאירגן את "המחאה העממית" הייתה מועצה עם אידיאולוגיה פנאטית. בשני המיקרים מי שאכל אותה היה הציבור שחשב שזו בסך הכול "מחאה עממית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, גם כשמפנים שתי משפחות של בדואים בישוב לא חוקי בנגב שולחים מאות רבות של שוטרים. שנית, גם כאשר מדובר בקבוצה של כמה אלפי אנשים שמתנגדים להחלטת המדינה העיקרון דומה: מתנגדים? אז מה. מי שמתנגד יראה שההתנגדות שלו לא עוזרת, אם הוא יפר את החוק הוא ייענש, ואם המדינה תהיה רצינית ועקבית בקו הזה הוא יבין בסופו של דבר שאין תועלת בהתנגדות (וגם אם לא יבין זו תהיה בעיה שלו). עדיין איני רואה כיצד זה מסכן את קיום המדינה כדמוקרטיה. לגבי מועצת יש"ע, אגב, דומני שאינך מכיר את הגוף הזה. רוב החברים בו מקבלים את הלגיטימיות העקרונית של החלטות ממשלה (זוהי גם הסיבה שהם לא הלכו על קו של החרפת המחאה בעת ההתנתקות ושהקיצונים במחנה שלהם מכנים אותם "מועצת ישו"). כמובן שהם מנסים לכופף את ההחלטות לכיוונם, אבל גם בזה הם לא שונים עקרונית מקבוצות אחרות. יש ביניהם גם כאלה שאכן אינם מקבלים את הלגיטימיות של החלטה כזו. גם הם ייאלצו בסופו של דבר לקבל את העובדה שלא שואלים אותם. קשה לומר שהמהפכה האיראנית (וגם עלייתו של היטלר) לא היתה אלימה. בכל מקרה, שוב, זה לא רלבנטי. אתה מדבר כאן על קבוצת שוליים קטנה שאין בידיה כמעט שום עמדת כוח. אפשר לשאול שאלה אחרת: מה דעתך על מצב שבו קבוצה אחת מחזיקה כמעט בכל עמדות הכוח במדינה ומאמינה שכל מתן של טיפת כוח לקבוצה אחרת הוא איום לא עליה אלא על המדינה כולה? למשל, קבוצת הגברים האשכנזים החילונים שהם ישראלים ותיקים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אופטימיסט. זה מרגיע אותי: "מתנגדים. אז מה?" הם יראו בסופו של דבר שזה לא משתלם. ... עם אופטימיזם כזה - "השם יעזור, יהיה טוב" - אני לא יכול להתמודד. אם מועצת יש"ע היו מקבלים את הלגיטימיות של החלטות הכנסת, הם לא היו רק נמנעים מהחרפת המאבק, אלא היו מורידים בעצמם התנחלויות בלתי חוקיות. ואני חושב שהם אומנם קבוצת שוליים אבל יש להם כוח - מהסוג שהיה לקבוצות שוליות וקיצוניות במהפכות המוזכרות. זה אותו כוח שיש לשהידים שמוכנים להקריב את חייהם. אז כמה שאני רוצה לאמץ את האופטימיזם-יהיה-בסדר שלך, אני עדיין חושב שהוא מסוכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא ענין של אופטימיזם אלא של נחישות. אם המדינה תימנע מלהתקפל ותממש את החלטותיה אז גופי הימין לא יוכלו לעשות הרבה. בפעמים היחידות שהמדינה החליטה ברצינות ללכת לעימות היא מימשה את החלטותיה וגופי הימין לא היו מסוגלים לעשות כלום בענין. אם מועצת יש"ע תקבל את הלגיטימיות היא תפנה בעצמה את המאחזים? נו, באמת. אם תושבי ישראל זקוקים לשוטרים ולפקחי מס הכנסה אז הם לא מקבלים את הלגיטימיות של חוקי תחבורה ושל גביית מסים? חסרים גופים בארץ שמצפצפים על חוקים שונים עד שמאלצים אותם למלא אותם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחישות של המדינה כלפי הפורעים זה עניין שאני מטיף לו כבר הרבה זמן. אז על זה שצריך שהמדינה תהיה נחושה, אין לנו וויכוח. גם על זה ש*אם* היא תהיה נחושה מספיק אז יהיה בסדר, אני יכול להסכים. האופטימיזם שלך מתבטא, לדעתי, בכך שאתה בטוח שהמדינה תצליח להיות נחושה מספיק. הסכנה נובעת מכך שמשטר דמוקרטי יכול לעמוד רק בכמות מסויימת של עומס ולחצים. קח לדוגמה (קיצונית) את עיראק - העומס שמטילות עליו קבוצות שונות של פורעים כל כך גדול עד שהמשטר עומד לקרוס בכל רגע. דוגמה נוספת ברשות הפלסטינית - אם אבו מאזן היה "נחוש" מספיק, הדמוקרטיה הפלסטינית - שמלכתחילה עמדה על כרעי תרנגולת - לא הייתה קורסת והרשות לא הייתה מתפצלת. אבל כוחו היה מוגבל והוא לא הצליח להיות נחוש מספיק. עכשיו, בדיעבד, אנחנו יודעים שהחמאס היווה סכנה ל"דמוקרטיה הפלסטינית" ולמעשה היה אויב שלה (למרות שנטל בה חלק - כמו שאצלינו אריה אלדד ועזמי בשארה). כך גם המהפכה האיסלאמית באיראן - שם המשטר הקודם היה עריץ ובד"כ נחוש הרבה יותר משיכול להיות משטר דמוקרטי-ליבראלי. ובכול זאת, בתקופה של חולשה (השאח למעשה גסס אז מסרטן), כוחות מהפכניים הצליחו להשתלט עליו. אני לא אומר שהמצב בישראל כזה והסכנה כל כך חמורה. הצרה עם סכנות (ראה לעיל) שרק בדיעבד מתברר לך כמה הן היו חמורות. כל מה שאני יכול להגיד הוא שהסכנה שיש בקבוצה שמנסה לכבוש שוב ושוב את חומש ואת חברון, היא מאותו סוג (גם אם לא מאותה עוצמה, עדיין) של הסכנה שהייתה בחמאס או במהפכנים האחרים שהזכרנו כאן. ואם לא נתייחס אליה כאל אויב, קיים חשש שלא נוכל להיות נחושים מספיק. ואז, בדיעבד, ניווכח שמוטב היה לראות בה אויב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבדל מובהק בין השתלטות החמאס בעזה, חומייני באיראן או קסטרו בקובה בזמנו לבין המצב כאן הוא שכל אלה נהנו מתמיכה ציבורית רחבה בתחומי הפעולה שלהם; סביר להניח שגם בבחירות דמוקרטיות כולם היו זוכים ברוב. במצב כזה היכולת של שלטון להתנגד היא הרבה הרבה יותר מצומצמת. כאן המצב רחוק מאד מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הם היו זוכים בבחירות דמוקרטיות, זו לא הייתה הפיכה. בד''כ ההפיכות קורות על ידי כאלו שיש להם תמיכה ציבורית רחבה - אבל בכל זאת מיעוט שלא זוכה בבחירות. כאן המצב אולי עדיין ''רחוק מאוד מזה'' אבל אני מצביע על הכיוון המסוכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזרוע המדינית של אירגוני המתנחלים - מועצת יש''''ע, מצהירה לעיתים שהיא מוכנה לקבל החלטות ממשלה בתנאים מסוימים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |