 |
|
 |
||
|
||||
 |
טרם התאוששנו מפרשת הנכבה ומתובנות מהביקור בסינגפור, וכבר כותרת ראשית בידיעות אחרונות המדברת על הקיצוץ של השרה תמיר במספר בנות השירות המלמדות יהדות בבתי הספר. זאב בוים טוען שיש להפקיע את החינוך לציונות מידי השרה וארגונים למען זהות יהודית טוענים: "יולי תמיר חוששת מהתחזקות התודעה הלאומית". השרה בתגובה: "קיבלנו החלטה עקרונית שבבתי הספר ילמדו מורים - ולא אנשים השייכים לזרם רעיוני כזה או אחר". גורמים במשרד החינוך ציינו: "רובן המוחלט של הבנות הללו הן בעלות השקפת עולם ימנית". התקציב שהועבר לאיגוד המרכזים להעמקת החינוך היהודי יקוצץ ב-35 אחוז. לא לי לפסוק מורים או בנות שירות לאומי דתיות, אך נזכרתי באירוע בו נכחתי בשנת תשס"ד כאשר מתוקפן של נסיבות מסוימות, התלוויתי לזאטוט חמוד מכיתה ב' לטקס חלוקת ספר התורה. הטקס התקיים בעיירת פיתוח בבית ספר ממלכתי הקרוי על שמה של אישיות מתנועת העבודה. המארגנות לא היו המחנכות או המורות, אלא בנות שירות לאומי דתיות הקשורות למדרשה מסוימת, ולעמותה אחת השמה לה למטרה להעשיר את תלמידי החינוך החילוני בתכנים יהודיים ולחזק את תודעתם הלאומית. לאחר חלוקת כיפות לבנים, החל האירוע בדברי המנהלת הנמרצת על חשיבותו של ספר הספרים. מייד אחריה נטל את המיקרופון יו"ר העמותה והסביר לילדים את הביטוי "העולם בחסדו נבנה" (או ביטוי דומה) תוך שהוא נעזר בדוגמאות הפונות לכוח הדמיון הערני שלהם: נסו לדמיין ילדים כמה ק"ג מזון צורך הפיל ביום...ועכשיו, הכפילו במספר הפילים בעולמנו... וכעת כמה צורך אדם ביום... בשנה... הכפילו ב-6 מיליארד נפש, כעת ילדים ודאי הבנתם מהי משמעות חסדו של הבורא. לאחר יו"ר העמותה הגיעה שעתן של בנות המדרשה, שהעלו מסכת מושקעת. אחת מבנות השירות הלאומי שהסתתרה מאחורי הקלעים שאלה בטון עמוק, מי חפץ בתורתי? ראשונים להיענות לפניית האל יצאו בני עשיו חמושים בחרב ושאלו, (למעשה הופיעה רק בת מדרשה אחת עטויה גלימה ומנופפת בחרב קרטון ) מה כתוב בתורתך? לא תרצח! ענה אלוקים מאחורי הפרגוד בקול מעובה. לא תרצח? SORRY, (באנגלית) לא נוכל לקבל, בני עשיו אנו - והרצח הוא דרכנו. כיוון שיצאו בני עשיו, הופיעו בני ישמעאל. גם הם חרב קרטון בידם, אך להבדיל מבני עשיו, עטו כאפייה לראשם. אף הם ביקשו לדעת מה יש בתורה זו . לא תגנוב! ענה אלוקים שמאחורי הפרגוד. לא תגנוב? אם כך,לא נחפוץ בה, שכן אין אנו יכולים לעמוד בכך, הרי הגניבה בטבענו, כך הודיעו לאל בני ישמעאל בידיעה עצמית ראויה לציון. וכך נמשך הדבר עם עוד כמה עכו"מיים עד שבאו בני ישראל ואמרו: נעשה ונשמע. כיוון שההצגה אך פשט הייתה, יצא אלוקים שמאחורי הקלעים, ודרשה בפני הילדים את פשר המחזה שראו זה עתה. ועכשיו ילדים, לקבל את התורה זהו אירוע משמח? כן! וכיצד שמחים? רוקדים ושרים, לשם כך נזמין אותכם עתה לרקוד. והנה כבר הופיעה בת שירות לאומי אחרת והיא עוברת ומחלקת בזריזות כיסויי ראש לילדות, וגם מזמינה את הילדים לרקוד לצלילי שיר חסידי הבוקע ממערכת ההגברה, שיר שמילותיו מספרות שאין לנו על מי לסמוך... כך עברו עלינו בנעימים שעתיים וחצי של מורשת בהן שחקנו משחקים, ענינו לחידונים, ציירנו את מעשה הבריאה, בנינו פירמידות מכוסות של פלסטיק לקריאות העידוד: יאללה ילדים, בואו נראה מי גומר ראשון את הפירמידה. אפילו שמענו את כל הסיפורים אשר בחמשת חומשי התורה. מי יודע, אולי עד ספר מלכים היינו מגיעים, אלא שאז התערבה לפתע המנהלת והעיזה לדחוק בבנות הנמרצות לקצר קמעה, שכן כבר שמונה בערב, הילדים רעבים מזה שעה לפחות, ויש בהם שכבר חדלו להאמין כי יקבלו היום את ספר התורה שהובטח להם, והרי הם מושכים בשולי בגד אמם, ומייללים כי כל רצונם ללכת כבר הביתה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו השתכנעתי שהקצוץ של תמיר הוא באמת הנכבה השנייה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כיוון שההצגה אך פשט הייתה, יצא אלוקים שמאחורי הקלעים, ודרשה בפני הילדים את פשר המחזה שראו זה עתה." - דוקא כאן אתה מקצר? אולי תגלה על אזנינו מה, באמת הפשר? איכשהו יש לי הרגשה שההסבר היחיד שעולה על דעתי1 הוא לא מה שאלוקים שמאחרי הקלעים סיפק. ______________ 1- צא וראה, שמכל האומות בעולם נמצא רק עם אחד שהיה טיפש מספיק כדי לקנות חתול בשק. "חינם?" שאלה העדה. "חינם, ובתשלומים, ויש הנחה ליוצאי מצריים" ענתה בת קול מהשמיים. "אז תביא שניים" צעק ההמון המשולהב. השאר היסטוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נמצא רק עם אחד שהיה *טיפש* מספיק כדי לקנות חתול בשק". לא נראה לך שהשיפוט הזה קצת לא הוגן? אנא ראה את התמונה בכללותה: עם הולך במדבר. חם לו, הוא צמא, הוא רעב, טונות של ילדים מסתובבים בין הרגליים... לא כיף גדול. הגורו שלו איננו שיא הכריזמה, מה גם שהוא גמגמן נוראי. אחיו, שהוא גם הדובר, לא גאון גדול והוא די חלשלוש. אשתו? היא בכלל נון אנטיטי. מן הסתם אנשים זקוקים בדחיפות לאיזה אירוע מעודד, למשל למצוא לעצמם אלוהים משלהם שיהיה בשביל מה לקום בבוקר (נניח כדי להתפלל). ההיצע המקומי (הם במדבר, כבר אמרנו) מצומצם עד אפסי. זה לא שהם יכולים הרבה להתמקח, הרי הם באים מקודת חולשה. יותר מזה, המעסיקים הקודמים שלהם גם כן לא היו מועמדים לפרס המעסיק הטוב. וכאן בא אחד שעושה להם מופע אור קולי מרהיב! ולכוווולם! גאידמק קטן לידו. רון הבארד קטן לידו. מה אתה רוצה, שהם לא יתפתו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד שווה להתקל בתגובה של גרושו. אנצל את ההזדמנות לנגוע בנקודה לכאורה שולית: נוהלי המסכתאות והטקסים לתלמידי הגן ובית הספר. אני מניח שיש לי יותר ילדים מהממוצע האיילי ( ברור שניצה לוקחת, אבל הרוב פה רווקים) והיה לי את הצער להגיע ללא מעט אירועים רשמיים למחצה של מערכת החינוך. מסיבות סיום, טקסי פתיחה, סיום חוג או חנוכת אגף הם לחם חוקינו. במקרה הטוב מקבלים פתק מבית הספר עם בקשה לבורקס, שתיה או 25 ש"ח. במקרה הרע הפתק הולך לאיבוד ובערב שלפני האירוע אנו שומעים במקרה מהורה של ילד אחר על האירוע ויש משבר משפחתי קטן. אז 25 ש"ח בסוציואקונומי שלי זה דבר נסבל, אבל לא תענוג גדול. הנוסח האדנותי של ההודעה הוא גם די מקומם ("על ההורים להביא XX לא יאוחר מ YY"). חקירה ודרישה קטנים מגלים שהילדים כבר עורכים חזרות מזה זמן מה, מן הסתם במקום שעות לימוד, ובוודאי שבשמש הקופחת. הטקס עצמו הוא בשעה לא מתאימה לאנשים עובדים. אולי יום שישי ב11:00. בדיוק שיא הסידורים שיום שישי נועד אליו. אולי יום שלישי ב17:30 . שיא הפקקים ולפני זמן ההגעה הרגיל של בני מעמד אלו שלא עובדים במערכת החינוך. כדי לא לפגוע באיכות החוויה מתריעים גם "אין להביא אחים קטנים". מה שבדרך כלל מוריד הורה אחד מהאירוע. לפחות זה. אין לי בעיה להתיחס בסלחנות לחובבנות של הטקסים. הרי מקודם התלוננתי שמאריכים בחזרות. מבחינתי שהמקהלה קצת תצלע ושגם ילדים המתקשים לקרוא יקבלו שורה. גם להם יש הורים שרוצים לצלם אותם. אבל האורך! נאומי הברכה של הגננת, הסייעת, נציגת ועד ההורים ותוקי מהעיריה. הילדים המסכנים יושבים בלי מים, לעיתים בשמש ( 17:30, יום שלישי, זוכרים?), ממתינים לתורם לפיזוז קצר, אולי דיקלום. ההורים כבר נעים באי נוחות על כסאותיהם ( בדרך כלל כסאות שנלקחו מאחת הכיתות הנמוכות, ואינם מותאמים למבוגרים), נזכרים במחוייבויות אחרות ומודאגים מהילדים האחרים שנשארו בבית עם הסבא או האמא ( שזכתה בהגרלה מול האבא -"הפעם *אתה* הולך לטקס"). כשמסתיים החלק הרשמי, מתחילים לחגוג באמת- הבורקס והמשקאות, הפיצות ( עכשיו אני מבין מה עשו עם 25 הש"ח שלי) והפורקן של הילדים לאחר שישבו מאובנים כשעה וחצי. אם מאוד ממהרים, זה הזמן לברוח. אבל כנראה שלא כל ההורים סובלים כמוני, או שאוכל חינם גורם להם להשאר. אז אי אפשר להיות הסוציומאט הראשון, ממילא אני לא מוצא את הבת שלי. אם הארוע הוא ביום שישי, אפשר להתנחם בכך שגם המורים לא ישארו לאחר השעה 13:00 אבל באמצע השבוע, השמיים הם הגבול. בסוף אני מאתר את הבת שלי, שפתאום גילתה שהיא חייבת לעדכן באופן *דחוף* אחת מהחברות שלה בנושא חשוב מאין כמותו. העידכון מוליד קסקדה של עידכונים שכנגד, אבל לבסוף מפולת העידכונים נגמרת. כשאנו מגיעים הביתה אישתי מזכירה לי שלא החזרתי את מגש הבורקס. "מחר" אני אומר לה. למחרת אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |