בתשובה לאסף ארצי, 27/08/07 12:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ודאי שאפשר להמציא פרוצדורה כזאת, כבר עשו את זה. פשוט דורשים תשלום עבור כל פניה לבית המשפט... לא הבנתי לגמרי מה הבעיה עם התקדימים, ואני מקווה שאת בעיית העומס אפשר לפתור בדרכים אחרות שלא כוללות מחיקת סיבת קיומו של בית המשפט... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קיים כבר תשלום (כ-1,500 ש"ח אם איני טועה). הוא לא גבוה מספיק להרתיע טרדנים, אבל אם תעלה אותו מספיק כדי להרתיע אותם תחסום את אלה שאינם משופעים באמצעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא חושב שהוא כן גבוה מספיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק מהשופטים, לפחות, אינם סבורים שהטרדנים מורתעים כרגע. כך כתב השופט חשין, למשל: "על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית, ומשמצא מה שמצא קורא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית-המשפט העליון". דוגמה אחרת היא מהשופט רובינשטיין (http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/0409535.doc): "ריבוין של עתירות כאלה [ציבוריות - ת"נ] המוגשות לבית המשפט ונשמעו בו, וחלק לא מבוטל מהן מכביד ללא צורך על פעולתו של בית המשפט, וסופו של אלה שהן נדחות על הסף או בדיון הראשוני, כיוון שאינן מגלות עילה ראויה. ישנה עליה שאפשר לכנותה דרמטית במספר התיקים הנשמעים בבית משפט זה, לרבות בעתירות לבג"צ... לפני פחות משני עשורים כתב השופט ... ברק " 'הליברליזציה' בדיני המעמד האישי לא הביאה להצפתו של בית המשפט העליון בתביעות של 'עותרים ציבוריים'. 'עתירות ציבוריות' ממשיכות להיות ספורות; ורק מתי מעט מהן הן של עותרים טורדניים, עם זאת, מן הראוי הוא למנוע – אפילו באותם מקרים מעטים שעותרים ציבוריים פונים לבית המשפט – פניות סרק של עותרים טורדניים... ". דברים אלה נכתבו במסגרת הדיון בשאלת מקומה של העתירה הציבורית וזכות העמידה של עותרים ציבוריים, ובאותה תקופה עדיין היתה הגישה לזכות זו זהירה, אמנם ליברלית אך מבקשת "דבר מה נוסף" לשם פתיחת השערים... מים רבים זרמו בנהרות לאורך השנים, והיום שערי העמידה פתוחים באופן מלא, למעשה, לכל המבקש לבוא בהם... וחרף העברת נושאים שונים אל בתי המשפט המינהליים שבמסגרת בתי המשפט המחוזיים לאורך השנים, עדיין העומס על בית משפט זה גדל והולך. ההנחה והתקווה כי הצפה לא תהיה לא התקיימה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ממש לא הדבר הראשון עליו אני לא מסכים עם שני השופטים הללו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגיטימי לא להסכים, אבל כיוון שהם נאלצו לשבת מדי יום בעתירות האלה (גם אלה שנפסלות על הסף ואינן מגיעות לתקשורת) ואתה לא (אלא אם כן אתה במקרה שופט או מתמחה בעליון), נראה לי שדעתם מבוססת יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שהם ביקשו לעצמם את התפקיד הזה, ומכיוון שהם קיבלו (ומקבלים) משכורת מכובדת *ממני* על ביצוע בתפקיד הזה, ומכיוון שהם יכלו (ויכולים) להתפטר מהתפקיד הזה בכל רגע נתון, ומכיוון שהם החליטו על דעת עצמם שפסק דין עם פחות ממאה עמודים שלא כולל שלושים הפניות למקורות חיצוניים הוא לא קביל, אין להם אל מי לבוא בטענות מלבד לעצמם. אני לא רואה סיבה למנוע ממני את הצדק הבסיסי שמגיע לי בגלל שהשופט חשין מרגיש צורך לצטט את אפלטון או בגלל שהשופט רובינשטיין מרגיש צורך לא לדחות על הסף עתירה שהוגשה בדקה התשעים ושברור גם לו וגם לעותרים שתדחה ולו משום שאין לה שום נימוק מלבד הצורך של קבוצה של פוליטיקאים (שהוא כנראה מסכים איתם) לעשות בלאגן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אם תסתכל קצת בנתונים (http://elyon1.court.gov.il/heb/info/DochRashut2005.p...)תתחיל לראות את הסיבות שאתה לא רואה. לבית המשפט העליון מגיעים כ-12,000 תיקים בשנה, כלומר כאלף תיקים בחודש לבית משפט שיושבים בו כחמישה עשר שופטים. למעלה משישים תיקים בחודש בממוצע לשופט. אם הוא עובד חמישה ימים בשבוע הוא צריך לסגור שלושה תיקים כל יום (כמובן, כאשר תיקים מובאים בפני הרכב של שלושה שופטים הם צריכים לסגור תשעה תיקים כל יום). האם לדעתך בתנאים כאלה זכותך הטבעית וזכותו של כל מי שנזקק לשרותי העליון לצדק יכולים לבוא על סיפוקם? יותר מזה, בניגוד לדימוי שאתה מתיחס אליו, על פי הנתונים 43% מהתיקים מסתיימים בפסק דין שניתן בתום הדיון ועוד 26% מסתיימים במחיקה לבקשת הצדדים; רק 11% מסתיימים בפסק דין מנומק. לא ההנמקות מעכבות את בית המשפט אלא כמות העתירות והערעורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
12K תיקים אולי אומר שהבעיות בין האזרח לשלטון במדינתנו הולכות ומאמירות בקצב אקספוננטי. זה גם אומר שהשלטון מתעמר באזרח ומתעלם מחובותיו לאזרח ולמדינה בקצב הולך וגובר. באותו הזמן קצב העתירות נגד השיחטון (טל"ח) לא מצליח להדביק את הפרות הצדק שהשלטון עושה. זה גם הולך יד ביד עם העליה בידע, בערנות ובמודעות האזרחית, שזה למעשה התוצא המכוון של החינוך לאזרחות. לכן, כדי להוריד את כמות העתירות השילטון צריך לסרס את מערכת החינוך ולהחזיר אותה לחינוך אידאולוגי ודתי. אני לא יכול להעלות בדעתי אלטרנטיבה אחרת :( | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע אחד, בוא נחלק את התיקים למיותרים ולחשובים. תיקים מיותרים הם תיקים שטרחן קרא ידיעה בעיתון, והחליט לעלות לבג"ץ. תיקים חשובים הם תיקים בהם אדם מרגיש שבאמת נפגע הצדק. המספר השני לא ממש חשוב, הרי לא על זה הדיון, ומוסכם על כולם שכל התיקים האלה צריכים להענות, ואם באמת הגענו למצב בו יש 12,000 עוולות בשנה, אז לא נוהל הפניה לבג"ץ צריך לעמוד לדיון, אלא נוהל עבודת הממשלה, וזה שנמנע מבג"ץ לדון באותם עוולות לא יקדם את המדינה לשום מקום. לכן, נניח (לצורך ההגזמה) שמדובר ב-12,000 תיקים מיותרים. תיק מיותר, להזכירך, תיק שאין לו מה לחפש בבג"ץ. שופט מוכשר, שנמצא בתורנות, ומקבל עתירה כזאת צריך להחליט מה לעשות איתה. כמה זמן זה יקח לו? חצי דקה? דקה. אתה יודע מה, נילך עד הסוף, שתי דקות שלמות! סה"כ 400 שעות, בערך חודשים ברוטו של שופט אחד. (אגב, בחודשיים האלה השופט הכניס למדינה 18 מליון שקל, לא רע). מה שמשאיר לנו עשרה חודשים לשופט התורן, ושנה שלמה לשאר השופטים. מספיק זמן לתת שירותים למי שזקוק לצדק. יותר מזה, אם אני כותב שנה שלמה פסק דין בתיק אחד, ובגלל זה תיקים אחרים לא מגיעים לדיון, אז פסק הדין של התיק הבודד הזה מעקב את הית המשפט. לכן לא ברור לי איך הסקת את מה שהסקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מניח הנחה די פשטנית: שופט אחד יכול תוך דקה לפסול כל עתירה טרחנית ומיותרת. התשובה היא שזה לא נכון. ראשית, עתירות לבג"ץ נידונות בהרכב של שלושה שופטים. שנית, גם עתירה הנדחית על הסף מחייבת את השופטים לקרוא את הנימוקים, לברר עובדות, לכתוב החלטה וכו'. למשל בהחלטה מהשבוע האחרון (http://elyon1.court.gov.il/Files/07/160/008/c08/0700...) אתה יכול לראות שהשופטת כבר נתנה לפני כמה חודשים ארכה למבקשים, אתה יכול לראות שנתבקשה תשובה מהמשיבים וכן הלאה. עתירה אחרת נדחתה על הסף אתמול בפסק דין של שלושה שאורכו ארבעה עמודים בלי הפניות וציטוטים (http://elyon1.court.gov.il/Files/07/310/063/m01/0706...). אלה רק שתי הדוגמאות החדשות ביותר לעתירות נטולות הצדקה (האחת לא טרחה למצות הליכים קודמים, השניה ניסתה להשתמש בבג"ץ כערכאת ערעור על ביה"ד הארצי לעבודה). כל עתירה כזו היא עומס על המערכת. על פי מה אתה קובע שהסיבה להימשכותם של תיקים היא כתיבת פסקי הדין הארוכים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שעתירה מגיעה לדיון היא צריכה להתקבל על ידי שופט שגם מחליט איזה הרכב ידון בה. זה החלק בו עתיקות טרחניות אמורות ליפול. אם הן לא נופלות שם, אז או שהן לא טרחניות, או שהשופט התורן לא עושה את עבודתו. שתי העתירות שהבאת לא נראות לי טרחניות במיוחד, והעותרים של שניהם הם גם הנפגעים הישירים, ככה שגם הגבלת זכות העמידה לא תעזור במיוחד. איך אני קובע? פשוט. נגיד שלוקח ששופט ממוצע כותב פסק דין בקצב של עמוד בעשר דקות. אז פסק דין של שני עמודים יקח עשרים דקות ופסק דין של 260 עמודים יקח יותר מעשרה ימים. זמן הוא משאב מוגבל אצל שופטים כמו אצל כולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם עתירה שהעותרים בה לא מיצו את ההליכים בדרגים נמוכים יותר אינה טרחנית? האם אתה בטוח שניתן לברר את הנושא הזה בטרם דיון? האם עתירה שמנסה להשתמש בבג"ץ כערכאת ערעור על ביה"ד הארצי לעבודה (על אף מדיניות פסיקה מובהקת בנושא) אינה טרחנית? הדרך היחידה לברר אם יש בה ממש או אין בה היא בחינת הטענות. שופט תורן אינו יכול להקדיש את הזמן לבחינת הטענות, לכן זה מוכרח לעלות לסוג כלשהו של דיון מקדמי - זהו השלב שבו נדחתה העתירה על הסף. לגבי הנקודה השניה: אתה צודק, כמובן, לגבי הזמן שדורשים פסקי דין ארוכים, אבל האם יש לך נתונים לגבי כמה פסקי דין בני 260 עמודים נכתבים בשנה בעליון? מהדפדוף שלי באתר התרשמתי ששיעור פסקי הדין הארוכים והמלומדים הוא זעום מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שניתן לברר את הנושאים בטרם הדיון, ואני לא חושב שמדובר בעתירות טרחניות. בטח לא כאלה שעונות על התיאור של חשין שהבאת למעלה. אין לי מושג כמה, זאת שקראתי שהכילה 260 עמודים, יכלה להכיל 26 עמודים בלי לפגוע בשום דבר חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשלום מספיק גבוה לחסום גישה לעניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרוצדורה יכולה להרתיע אדם פרטי, שאין לו זמן, כסף, וסבלנות לעתור לבג"ץ ולחכות חודשים עד שיקבעו דיון. אבל ארגונים שעוסקים בעתירות לבג"ץ (אדם טבע ודין, התנועה לאיכות השלטון, יש גבול, רופאים לזכויות אדם, גדר לחיים... חפש בגוגל 'תנועה בג"ץ') לא ירתעו מהמגבלות האלו. אם תקשה עוד יותר את הפניה, אנשים פרטיים לא יפנו כלל לבג"ץ וכמעט כל העתירות יהיו מטעם ארגונים. הבעיה עם תקדימים היא שהשופט הופך למחוקק. למשל - החוק אוסר לעשן במסעדות. אבל בית קפה מסוים - 'קפאין וניקוטין', מתפרנס ממכירת קפה וסיגריות נדירים והלקוחות שותים ומעשנים בתוך בית הקפה ממש. הבעלים נאלץ לעתור לבג"ץ נגד החוק הנ"ל כי הוא פוגע בחופש העיסוק. בג"ץ מקבל את עתירתו וממציא מונח 'בית עישון' - מקום ציבורי שעיקר מטרתו היא העישון, ולכן אין לאסור בו את העישון, כי הציבור הנמצא בו הוא ציבור של מעשנים. הפסיקה הזו הופכת לתקדים, ומקומות ציבוריים נוספים מנסים להפוך ל'בתי עישון' כדי להימנע ממריבות עם לקוחות ומהקנסות. חלקם מצליחים, חלקם נכשלים, ולבסוף הפקחים מוותרים על אכיפת החוק כי הם לא יכולים להבין מה ההבדל בין 'בית עישון' ל'בית קפה שמעשנים בו'. וכך הפך השופט למחוקק, או בעצם למבטל חוקים. על מטרת קיומו של בג"ץ ניתן להתווכח. האם היא החוק? הצדק? משקל נגד לכנסת? מפלט לפרט מעריצות הרוב? מעוז הנאורות? כל זאת ועוד? הפרשנות הזהירה ביותר היא שבג"ץ עוסק במשפט - מוגשים לפניו מקרי עוולות ועוולות לכאורה, והוא אמור לחרוץ דין על פי החוק והצדק, ללא משוא פנים או מורא מפני איש או מוסד. אפשר למנוע מבית המשפט לעמוד במטרתו בכמה דרכים: 1. למנוע מאנשים לעתור. העתירה יכולה להימנע או בגלל שהעותר ויתר (אין לו כסף, זמן, או סבלנות) או בגלל שבית המשפט החליט לא לקבל אותה1, או בגלל שהעומס על בית המשפט גדול והעתירה נשכחת בערימה ולא זוכה לטיפול הראוי. 2. למנוע מבג"ץ לחרוץ דין. ע"י סחבת והשתמטויות, ע"י חוקים דרקוניים, ע"י פגיעה בשופטים... רוב הבעיות האלו עדיין לא קיימות במדינת ישראל: בג"ץ קובע זמן למשיב, ואם עבר הזמן העתירה נדונה ללא התשובה (נראה לי שזה הנוהל). אין כמעט חוקים המונעים מבג"ץ לדון בעתירות, יש מקרים בהם המדינה משיבה שהנושא לא בתחום סמכותו של בג"ץ, אבל (בינתיים) בית המשפט מחליט אם הנושא בסמכותו או לא. פרט לשופט אזר לא זכורות לי התנקשויות בשופטים, אולי יש מקרי תקיפות שופטים, אבל נראה לי שהם מועטים. 3. למנוע מבית המשפט לדון בצדק. או כי ממנים לבג"ץ שופטים לא מוכשרים או מוטים או אף מושחתים, או כי לוחצים עליהם להטות את הדין. בנושא הזה נשמעות רוב הטענות, בעד ונגד בתי המשפט בכלל ובג"ץ בפרט. 1 כאן בעצם עיקר הויכוח. אני מסכים איתך שבג"ץ צריך להיות נגיש לכל אדם, אבל לא מסכים שכל עתירה צריכה להתקבל. על מקרי הקצה כנראה נסכים - בג"ץ צריך להכריח את משרד הפנים להיות נגיש לנכים (גם לפי הצדק וגם לפי החוק). בג"ץ לא אמור להכריח את משרד הבטחון לצאת למלחמה. לדעתי לא מספיק שעניין יהיה מוצדק כדי שבג"ץ ידון בו. אם נתתי סוכריה לילד אחד ולא לילד אחר זה לא צודק, האם בג"ץ אמור להכריח אותי לחלק סוכריות לכולם? התגובה ארוכה מדי ואני צריך ללכת, המשך יבוא (אולי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש אין לי בעיה עם פניות של ארגונים. אין לי כוונה להקשות *עוד יותר*, הוא קשה במידה שנראית לי מספקת למדי. התקדים כחוק במקום בו המחוקק לא חוקק חוק קיים ברוב המדינות הדמוקרטיות. גם כאן אני לא רואה בעיות מיוחדות. נראה לי הגיוני, יעיל וסביר. לפי הבנתי, ולפי הכתוב בחוק, בג"ץ אמור להגן על הצדק. אני מסכים שלא כל עתירה צריכה להתקבל, אבל מאמין באמונה שלמה ששיקול הדעת איזה עתירה יכולה להתקבל ואיזה לא צריכה להנתן לשופטים בלבד. לא זכור לי שבג"ץ החליט אם לצאת למלחמה, וזה ודאי גם לא תפקידו. מצד שני, אם יש מישהו שחושב שאי היציאה למחמה היא עוול, אני לא מבין מה רע שבג"ץ ישמע אותו. אם המדינה נותנת לילד אחד סוכריות ולא נותנת לילד אחר, ואין מאחורי ההפליה הזאת נימוקים מוצדקים, אין סיבה שבית המשפט לא יתערב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |