 |
סליחה, זאת מילה קצת חריפה, אבל לא מצאתי טובה ממנה.
במלחמה, אי אפשר לנצור אש אחרי כל כדור שנורה כי הצד השני ירה חזרה. אם פגז אחד לא הפסיק את האש הנגדית, זה לא מראה דבר וחצי דבר על יעילות ההפגזה בכללה. ייתכן אפילו שהצד השני יפתח במתקפה רצחנית כתגובה על פעילות צבאית שלך, ועדיין הטענה שהפעילות הזאת היתה שגויה אינה תקפה. יתכן, למשל, שטירוף הטרור העכשווי יפעל נגד הפלשתינאים, ויקרב את קץ הסכסוך.
במלחמה (לחימה, לוחמה, מה שלא יהיה) הנוכחית, יש רק שתי אופציות: להכנע לדרישות הפלשתינאים כפי שכנראה אתה מציע, דהיינו לתת להם *יותר* ממה שהוצע להם בקמפ דייויד וטאבה, ולקוות שהם מטומטמים מספיק כדי לא להבין את העקרון ולהמשיך עד שחרור כל האדמות הכבושות כולל חיפה ויפו, או להלחם.
אם לא מוכנים להכנע ולהתאבד מבחינה לאומית, יש להסב לצד השני מספיק נזק עד שהוא יואיל בטובו להפסיק את האש. זה יכול לקחת שבועות או שנים, ואי אפשר למדוד את ההצלחה או הכשלון במונחים של ארועים בודדים, קשים או מוצלחים ככל שיהיו.
אין להסיק מזה שאני תומך בשיטתו של דב, וזאת מהטעם הפשוט שאת האיום שהוא מציע לאיים לא נוכל לממש בלי שזה יביא להפסד שלנו במאבק הכולל, שהאספקטים המדיניים שלו חשובים ביותר (בהקשר זה, אלמלא נכשלנו באופן נחרץ בחזית המדינית, והסיוע האירופי היה נמנע מהרש"פ, חושבני שהאינתיפאדה הנוכחית כבר היתה נחלת ההיסטוריה).
אין גם להסיק מזה שאני תומך בחיסולו של עראפאת, אבל השיקולים אינם כוללים את הפחד מתגובת הפלשתינאים. אם אתה פוחד מהצד שאתה נלחם בו, הפסדת.
(אגב, לאחר שוך הקרבות אני תומך בפירוק כל ההתנחלויות וחזרה לקוי 67, אם זה משנה משהו).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש