בתשובה לטל כהן, 16/10/07 23:38
אם כך, הוא אינו לולאה מוזרה. 460313
התיאוריות הקודמות הן, למשל, תיאוריות מימטיות (שאינן חביבות עלי במיוחד) או פשוט האמונה הפופולרית שאדם ממשיך להתקיים באמצעות יצירותיו הרוחניות ו/או הביולוגיות. נראה לי שיש כאן נטייה להאנשה שהופשטטר דווקא אינו חוזר עליה, בדרך-כלל - הנטייה לראות ברעיונות (או מערכות של רעיונות) עניין אוטונומי המתקיים בפני עצמו.

לרעיונות אין מודעות עצמית או (אשליה של-) רצון חופשי, ובמונחיו של הופשטטר, הם אינם לולאתיים (כפי שנאמר פה על ידי אחרים). גם אם אני מאמין בתיאוריות של מרקס אודות טבע החברה, מרקס אינו חי כיום באמצעותי - *רעיונותיו* חיים כיום. עכשיו, אני מבין שהופשטטר מדבר על משהו מורכב יותר, הכרות אינטימית ממש, אבל הרי זה נמוג תוך דור אחד (במקרה הטוב), וגם לפני שזה נמוג אין את מוטיב המודעות העצמית החיוני כל-כך.

הופשטטר מעריך מאוד את היכולת של אנשים ושל התבונה האנושית להפתיע אותנו, להיות לא-צפויים ובלתי ניתנים לשחזור. השפעתו של אדם נותרת אחריו, וודאי - אבל את היכולת להפתיע אותנו ולחדש הוא איבד.

עיקר שכחתי: הראיון מרתק, השאלות מצוינות והתרגום קריא וטבעי. כל הכבוד.
אם כך, הוא אינו לולאה מוזרה. 460393
אה. כדי להבהיר – גם אני חושב שהתפישה של הופשטטר, לפיה משהו ממלחין שנפטר לפני 200 שנה עדיין חי, וזאת בזכות יצירותיו, אבסורדית למדי.

(תודה.)
אם כך, הוא אינו לולאה מוזרה. 460555
אני לא לגמרי בטוח שהטענה אבסורדית.
דווקא בחלק אחר של הדיון ניסו להפריד בין החיים כקיום של המכונה הביולוגית שנקראת ''אני'' לצורך הדיון, לבין פונקציות תבוניות אחרות שה''אני'' הזה מייצר.
למה לוותר על הראיה של הזכרון של הדברים שעשינו, על פירות עמלנו, על חלקנו בילדינו ועוד כמעין המשך של ה''נשמה'' או איך שלא נקרא לזה.
אם האדם הוא מעט יותר מהמכונה של גופו אז חלק מקיומו מתמיד בצורה זו או אחרת בעקבות שהוא משאיר בעולם.
ואני דווקא מטריאליסט אדוק (ואפילו מארכסיסט...).
(את הופשטטר לא קראתי ואני קצת מתבייש להגיב על דברים מפי השמועה).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים