 |
הדבר המפחיד באמת את היצרנים הוא מה שמכונה קומודיטיזציה של המוצר. ברגע שמוגדר סטנדרט שאינו משתנה למוצר מסוים (למשל, קורא CD שהסטנדרט שלו לא השתנה עקרונית זה למעלה מעשרים שנה) ההתקדמות הטכנולוגית תהפוך אותו מהר מאד לזול לייצור המוני. את יכולה היום לקנות כונן CD (רכיב טכנולוגי מרשים כשלעצמו)בפחות משבעים שקל - כולל כל עלויות הפיתוח, היצור, ההובלה, השיווק והמע"מ. ברור שקשה מאד להרוויח על מחיר כזה. אותו תהליך התרחש לאחרונה לגבי נגני DVD, כרטיסי זיכרון וכיו"ב. זה מה שאת מכנה "ביתי-עממי-זמין כמו זבל". כאשר מתקיים תהליך כזה אחת התוצאות היא שהחברות הגדולות מאבדות את יתרונן התחרותי. כל מפעל סיני עלוב יכול לייצר קוראי CD. הדרך היחידה להמנע ממצב כזה היא מרוץ פיתוח מתמיד. רק החברות הגדולות יכולות להשקיע בפיתוח, יש להן מוצר יחודי ועליו אפשר להרוויח רווחים נאים יחסית. זה מה שהיצרנים מנסים לעשות במחשבים, במצלמות, בטלפונים ניידים וכו'. מבחינתם זה להיות או לחדול, כי הם לא מסוגלים להתחרות בכושר היצור הסיני אבל הסינים עוד לא מסוגלים לחקות את יכולות הפיתוח שלהם. כפי שתיארתי קודם, חיוני להם גם שיקנו מהם את תוצרי הפיתוח המתמיד הזה. לכן הם מנסים להסתיר את העובדה שבשלושת השווקים האלה המוצרים כבר הגיעו מזמן לרמה המספקת את הצורך הבסיסי שלו הם מיועדים, ובמקביל הם מנסים ליצור צרכים חדשים לאותם מוצרים (למשל שיחות וידאו בטלפון הנייד).
מטבע הדברים, שאלות חברתיות לא מטרידות במיוחד את היצרנים. תפקידם הוא להביא רווח לבעלי המניות ולא לצמצם את הפער הדיגיטלי באפריקה. דווקא בשנתיים האחרונות יש נסיון לייצר סוג של "מחשב לכל ילד", אבל מבחינת היצרנים זה יותר נסיון להשיג יחסי ציבור מאשר רכיב בתכנית העסקית שלהם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש