 |
|
 |
||
|
||||
 |
הכותב לא הצליח להבהיר לי בעזרת שלש הדוגמאות שהביא מה בדיוק טענותיו כלפי המערכת. לא ידוע לי על הנחייה שמקבלות הגננות ללמד את מרש צה"ל. בביקורים שאני ערכתי בגני הילדים לא יצא לי מעולם לשמוע איזה שהוא שיר לכת, תמיד "נפלתי" על סוג מוסיקה אחר, ומעולם לא ניסיתי להסיק מכך מסקנות. שירי לכת מושמעים לא אחת גם ב "קול המוסיקה", ויש בהם יופי משלהם. מרש צה"ל הוא יצירה אומנותית איכותית, ואין שום פסול ללמד ריתמיקה בגנים גם תוך השמעתה. איני יודע אם למדו בגנים הגרמניים שירי לכת, אבל אני יודע שלמדו בהם את הסימפוניה התשיעית של בטהובן מלאת האופטימיות בעתיד האדם. הנאצים היו ספוגים באהבת המוסיקה של היוצרים הגאונים (איני ציני) שלהם. הם לא החמיצו שמיעת מוסיקה גם במחנות המוות, ויש עדויות שמנגלה, שהיה אדם מאד משכיל ותרבותי, היה מבצע את הסלקציה בקצב "הדנובה הכחולה" ששרק. לכן אין חשש להשמיע את מרש צהל באזני הילדים, כמו שאין חשש להשמיע באוזניהם גם את יצירותיהם של בטהובן ומוצרט. לא בחירת סוג המוסיקה שישמעו תקבע אם אצבעות ידיהם, בהיותם מבוגרים יהססו או לא יהססו לשלוח בני אדם למות. אשר לעניין "רבי" ו "רבין", וערבוב שירי החגים. אני הייתי סולח לבני, בהיותו רך בשנים על טעויות כאלה. בגיל הגן עדיין הידע הכללי לוקה בחסר, ויש מקום גם למערכת וגם להורים לעצבו ולשים כל דבר במקומו. מכל מקום לא הייתי מספר בגאווה סיפור כזה, ולא הייתי מנסה להסיק מסקנות מרחיקות לכת מטעויות טבעיות ומובנות של ילדים רכים, שהן חלק מכל לימוד. בעצם, נשארה רק טענה משמעותית אחת: הכותב אינו מרוצה מהצורה בה מלמדים אותנו את זכר השואה. הבן חזר הביתה מהגן, ואמר (ובמקרה זה לא טעה): "היטלר רצח ילדים", וזה הפריע מאד לכותב. לסיפור הזה אני רוצה לצרף את דעתה של כלת פרס ישראל השנה, שולמית אלוני שאמרה פעם שצריך להפסיק את מסעות הנוער למחנות ההשמדה בפולין, כי הם חוזרים מהמסע הזה יותר ימניים. ניסיונות להעלים מידע היסטורי הם חלק מההיסטוריה. הדברים האלה קרו בברית המועצות לשעבר, שבה דפים שלמים שלא תאמו את רוח השלטון נמחקו מהאנציקלופדיות (אפילו בנושאי מדע), ומספרי ההיסטוריה. המגמה הזאת של שכתוב ההיסטוריה באה לידי ביטוי בספר 1984 שבו הגיבור עובד ב "משרד האמת" (זוכרים את ההצעה בזמן ממשלת רבין למנות את שחל לשר לענייני הסברת פנים ?), ותפקידו לנבור בספרי ההיסטוריה ולנפות דפים שאינם תואמים את הרוח הכללית. מה הבעיה של הכותב ? היטלר לא רצח ילדים מבני עמנו ? האם עלינו להעלים את העובדה המזעזעת הזאת מילדנו כדי שהמסקנה הטבעית שכל בן אנוש מסיק ממידע כזה לא תוסק, ובמקומה ישטפו את מוחנו במסקנות "נכונות" ? איזו בעיה יש לכותב עם הוספת המילה "גבורה" ? נכון שהחלק הזה, מסיבות מובנות היה חלק קטן ממה שקרה בזמנים הנוראים ההם, אבל הוא בכל זאת היה, ואולי בעוצמה יותר גדולה ממה שאפשר היה לצפות, ואין שום פסול בחינוך ובטיפוח היצר הטבעי להגנה על חייך, שמאפשר לך לשרוד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני לא יודע מה קרה בגני הילדים הגרמניים בתקופה הנאצית, אבל בבתי הספר הקפידו שם על האמרה ש"הנוער הגרמני צריך לצעוד". מכאן ועד להקמת נוער היטלר לא היה מרחק רב. ב. אף אחד לא מדבר על שכתוב ההסטוריה. השאלה היא איך להעביר אותה. אנחנו מסננים מילדנו מידע שלדעתנו מזיק להם; מידע על מין, אלימות, וסמים. אבל משום מה, הוחלט כאן שהעובדה שהילדים לומדים מגיל הגן שילדים יהודיים נרצחו באכזריות על ידי הנאצים היא בסדר. משום מה, חשוב שילדים קטנים ידעו שילדים קטנים כמוהם נרצחו בתאי הגאזים. המילה "טראומה" אומרת לך משהו? האם באמת אי אפשר ללמד את נושא השואה - שהוא חשוב - בצורה רגילה? האם חייבים לשים דגש על סיפורי הזוועה, להביא עדים? האם חייבים לקחת את התלמידים אל תאי הגאזים בפולין, להכריח אותם, בגיל צעיר, להתמודד עם טראומה נוראה? האם אנחנו לא מנחילים, על ידי כך, את הטראומה גם לדור שלא ידע אותה? מה מרוויחה מערכת החינוך מסיוטיהם של הילדים? האם מותר, אתית, למחנך לגרום, במודע, לסיוטים בקרב תלמידיו? האם מותר לנו להפוך את השואה לאירוע החשוב ביותר בהסטוריה האנושית? האם בחינוך מעין זה אין עיוות, המיועד למטרות לאומניות? אין זה סוד שרבים מהישראלים איבדו את הסיבה האידיאולוגית להשאר בארץ (לטעמי, אין צורך בסיבה כזו), ועל כן מערכת החינוך אומרת להם, בגסות, "אם תגורו מחוץ לישראל, יבואו הנאצים ויאכלו אתכם". ודאי שחינוך כזה מוביל ללאומנות - השאלה היא אם הוא מותר ורצוי. ג. הגבורה היהודית בשואה היא מימד שולי לחלוטין. היא גם מימד השנוי במחלוקת. האם מותר היה למרוד, ולסכן כך אוכלוסיות שלא שאפו למרוד? המורדים לא "שאפו להגן על חייהם". הם ידעו שהם מיועדים למות ושלמרד אין כל סיכוי. האם הוא היה מותר לשם ריצוי התאווה הלאומנית ל"נקם יהודי"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני להגיב רק על המלצתך לא לספר לילדים שבשואה נרצחו ילדים אלא בדרך אחרת ... אעשה זאת ע"י סיפור בדיחה ידועה, למרות שיש לה זקן עד הברכיים. מוהל אחד תלה תמונה של שעון מחוץ ללשכתו. אדם אחד שהבחין בתמונה נכנס ללשכה , מסר לו את שעונו וביקש לתקנו. "למה אתה נותן לי שעון לתיקון ?" שאל המוהל, "אני לא שען , אני מוהל." "אז למה תלית תמונה של שעון בחוץ ?" שאל האיש. השיב המוהל: "אז מה אתה רוצה שאתלה ?" |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |