 |
|
 |
||
|
||||
 |
בהנחה שלאושר יש קורלציה חיובית עם הפער בין הציפיות למציאות, ומכיוון שהמחקר מראה שהצפייה להחלמה לא יכולה להשפיע על תוחלת החיים, עדיף להיות פסימיים בנוגע לסיכויי ההחלמה (הציפיות קטנות, תוחלת החיים לא משתנה ולכן מצב הרוח משתפר). בכלל, אכזבה נגרמת בעיקר בגלל חששות לעתיד, מכיוון שהוא בלתי חשיב. הידיעה שאתה הולך למות פותרת את הבעיה הזו, ולכן מבטלת חלק גדול מתחושת האכזבה. בנוסף, האשליה שנחיה לנצח גורמת לנו להתנהג בצורה בלתי רציונלית. הידיעה שאתה הולך למות תורמת להתנהגות רציונלית יותר ולכן למיקסום רווח. (למשל, במצב של דילמת אסיר הרבה מאיתנו יבחרו בפיתרון המוסרי - זה הפיתרון ההגיוני במשחק חוזר אינסופי, אבל לא הפיתרון ההגיוני במשחק חוזר סופי. אנו כנראה נוהגים כך כי העתיד לא חשיב - לכן אנו חושבים שהמשחק חוזר, ואנו לא מודעים לסופיותו - לכן אנו חושבים שהוא חוזר אינסופי). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא תמיד כדאי לנהוג רציונלית בידיעה שהולכים למות. להילחם על שרידה זה רציונלי או לא? (אני פשוט נזכרת בקרובת משפחה אומללה אחת, ז"ל, שבזמן אישפוזה הרופאים ביקשו וקיבלו אישורים להוציא לה איבר פנימי אחרי איבר פנימי ולהחליפו בשקית פלסטיק [משהו כזה], בתהליך רציונלי לעילא. כך היה, סבל ועוד סבל, ניתוח אחר ניתוח בגוף הגוסס, עד שקרסה לחלוטין. אישית, הייתי בוחרת להגדיל את מנת המורפיום ולמות בנחת תוך צפייה בסרט טוב ולגימת יין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל במצב כזה, יין יכול להרוג אותך (פרפרזה על הערה אמיתית של אחות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישורים לנתח ובכל פעם להוציא איבר נוסף שקרס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משפחתה אישרה. והיא? נשאלה? אולי בניגוד לך היא - בדומה לקרוביה - הייתה מעדיפה סיכוי קלוש לחיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סביר שהיא לא הייתה במצב המתאים לשקול זאת. ואחד הדברים הקשים ביותר לקרובים במצב כזה הוא להחליט נגד ניתוח. או בכלל להחליט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא היה סיכוי קלוש לחיים, אלא הארכת חיים במצבה העגום (כלומר, לא מדובר היה על ניתוח שיש בו סיכון וסיכוי, אלא על עבודות תחזוקה וסילוק גידולים יחד עם האיברים הנושאים אותם, בזה אחר זה). היא לא נשאלה ואכן לא ממש היתה במצב לקבל החלטות או לנהל שיחות, למרות שהיתה בהכרה חלק מהזמן. ממה ששמעתי מבתה בזמן השבעה, הם התייסרו על כל החלטה כזו, וגם לאחר מותה לא התאוששו מהזוועה שבהסרת האיברים מגוף שאינו מתפקד (ייתכן שבבית חולים אחר היו מחליטים אחרת). הרופאים מצדם הודו בפני הבת שהם ''מנסים מה שאפשר'' בלי לדעת מה לעשות באמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, הפסימיות בכלל תורמת למצב רוח משופר. כשהחולה מת הוא תמיד יכול להגיד, "אמרתי לכם!". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובפולניה הם אכן עושים כך. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |