בתשובה להאייל האלמוני, 30/11/07 15:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש ''סיפור כמו שהוא'', זה הדבר הזה שנוצר במוחו של הסופר, עם הדמויות שהסופר חושב עליהם, העלילה שהסופר בונה והטקסט שהסופר כותב. אין שם ''הנחות יסוד'' או ''אידיאולוגיה'' (חוץ מהדבר המתואב הזה שנקרא ספרות מגוייסת). זה לא מאמר בפילוסופיה, ולא נאום פוליטי. זה סיפור. אם אין ברומן רוסי אף עולה מבולגריה (אם אני זוכר נכון), זה לא אומר שמ. שלו ''הדיר את עולי בולגריה'' מהמקום שלהם, בלב התרבות הקאנונית (תמיד יהיה להם את ד. סנדרסון). זה הסיפור, אלה הדמויות, זה מה שעלה במוחו של הסופר. סיפור הוא גם לא ערך אנציקלופדי או ספר היסטוריה, מותר ואף ראוי, לסופר להתעלם מ''מגזרים'' שבמקרה היו ופעלו במקום ובזמן שבו מתרחזים סיפוריו. יותר מזה, סופר שיכניס לסיפוריו אנשים שלא שייכים לעלילה, רק בגלל שהם שייכים למגזרים שפעלו ליד העלילה, לא ראוי להקרא סופר או אומן, אלא סתם פוליטיקאי. ומי שבודק ספרים עם טבלת אקסל איננו קורא, או מבקר, אלא פוליטיקאי. מה זאת אמרת ''מותר ולבקר'', ברור שמותר לך לבקר, ומותר לי לשאול מה ההגיון שעומד מאחורי הביקורת הזאת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הו, כמה רומנטית היא דמותו של היוצר הבודד, היושב וקולומוסו בידו וכותב את ה''סיפור כמו שהוא'' בדם לבו. אבל הסופר הזה לא חי בריק, ולא כותב אל הקיר. הוא מניח הנחות יסוד ויש לו אידאולוגיה. את לא רואה אותם, מן הסתם משום שאת שותפה להם או שהם ''ברורים מאליהם'', ולכן בדיוק כדאי להסב אליהם את תשומת הלב. אגב, ''פורגי ובס'' היא ''אופרה מגויסת''. היא נוצרה והוצגה מתוך אידאולגיה, ובעלת מטרות מובהקות. זה לא הופך אותה למתועבת. גם מקבת של שייקספיר נכתב מתוך אידאולגיה מלוכנית-אנגלית שמעניין להבין. ספרות טובה אפשר לקרוא קריאה נאיבית, אבל ניתן גם לקרוא קריאה מדוקדקת יותר, משווה, סופרת, מבקרת, פוליטית. ומותר להשתמש גם באקסל אם זה עוזר לך. קולמוס מזנב אווז אינו הכלי היחיד המותר בספרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה את ההנחות הפוליטיות של הסופר, אבל אתה רואה אותם ברור. מצוייד בשבועון הסטטיסטיקה, ובגליון אקסל, אתה סופר כמה פעמים מיוצג כל מגזר בסיפור, והנה, חשפת את ההנחות הפוליטיות של הסופר. חס וחלילה, להקשיב לסיפור, לשמוע את הסופר, עלילה, דמויות, דיאלוגים, מונולוגים, דימויים, קונפליקטים... לא. זה לא מעניין אותך. זה בכלל לא רלוונטי. בספר הזה יש 23% בוזגלו ו77% רוזנשטיין? שונא ספרדים מנוול. בספר ההוא יש 41.12% רבקה ו-58.88% שמואל? שוביניסט מסריח. בספר שלישי יש 10% מוסטאפה ו90% לוי? כהנא חי! זה שהספר הראשון מתאר את קורותיה של משפחת רוזנשטיין, השני מתרחש בבסיס צבאי והשלישי בבית כנסת לא מעניין. הייצוג ההולם נפגע. לסופר יש מטרות פוליטיות שאתה בעזרת האקסל שלך עלית עליהם. אולי כדאי לדרוש מכל הסופרים שיתנו לנו גם את הגובה של הדמויות, ותוכל לשרטט לנו גרף ולבדוק אם הוא מתפזר נורמלי? לך תדע, אולי הסופר בכלל שונא גמדים. אסור לתת לזה לקרות! צריך לבדוק היטב היטב את מטרותיו הפוליטיות הנסתרות של הסופר. כל מגזר ומגזר חייב להיות מיוצג, וכל מגזר שלא מיוצג לא מיוצג אך ורק בגלל הפוליטיקה של המגזר. כל סופר שניגש לכתוב ספר לומד היטב היטב את החלוקה העדתית, הדתית והאתנית בישראל. זה, למעשה, הדבר הראשון שצריך לעשות כשכותבים ספר. לפי זה אפשר להחליט על הדמויות (זה הרי לא חשוב שיהיה להם רקע, דעות, סיפור, אופי או כל דבר אחר שאי אפשר להכניס לדף האקסל שלך). רוצה לכתוב ספר על עולי אתיופיה? שים לב להכניס על כל עולה מאתיופיה חמישה עולים מרוסיה, ו-10 ילידי ישראל. אחרת, הייצוג הקדוש ילך לאיבוד. ולעזאזל העלילה, הסבירות, החופש היצירתי, המבנה הפנימי. נראה לי שאילו אתה היית כותב ספר, הוא היה נראה כמו רשימת העבודה לכנסת. מעניין כמה קוראים יהיו לך. הרי, ביננו, ספר בכלל לא אמור לספר סיפור. הו, לא. כל ספר הוא מניפסט פוליטי, ולהבדיל מהמניפסטים הרגילים, אלה שמי שקורא אותם יודע מה כותב המניפסט רצה להגיד, ספר הוא מניפסט חידתי. רק אתה, בעזרת האקסל שלך, יודע לפתור את כתב החידה, ולהבין מה רצה הסופר לומר. למה הסופר בחר לכתוב סיפור מסביב למניפסט? לא ברור. למה הוא בחר להעביר את הקוד למניפסט רק לך? לא מובן. מה הטעם במניפסט פוליטי שמליונים קוראים אותו ולא מבינים אותו? חידה (הרי, המטרה של כותבי מניפסטים היא בדרך כלל שאנשים ישתכנעו בדעתם). בקיצור, אשמח לקרוא את הטענה שלך אחרי שתצליח לנסח אותה בצורה שלא תעליב את האינטליגנציה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאפו! (אם כי אני עומדת לתבוע אותך על כאבי הבטן שלי, ראי הוזהרת!). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי להזכיר: אני קורא ציוני-אשכנזי, שנהנה מאוד מרוב ספריו של שלו. הם מדברים אליי ומתחברים אל הסיפור המשפחתי שלי. עם זאת, מעבר להנאה הראשונית, אפשר לחשוב גם הלאה. וכדאי גם לספור ולהשוות (אקסל איננו מקור הרוע בעולם, למרות שגם על זה אפשר להתווכח). אני לא חושד בשלו שהוא כתב מניפסט סודי (למרות שאני נהנה מאוד לפענח מתנות סודיות שהוא משאיר לאורך הסיפורים עבור הקורא הקפדן). עם זאת מעניין לחקור מה מביא אותו לכתוב את שכתב, ומהיא האידאולוגיה המובעת שם - גם היא לא מודעת. ולסיום - די למלחמתך באנשי קש. איש לא נתן כאן מתכון הכרחי לכתיבה נכונה-פוליטית. ואיש לא דורש ייצוג מלא. בסה"כ רוטנים כאן על כך שסיפור הבסיס של שלו על ימי טרום המדינה דומה באופן חשוד לסרטי הסוכנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר וכדאי לחשוב הלאה, אבל משפטים כמו ''הוא תומך (במעשיו או במחדליו) בהמשך ההדרה של ערבים ומזרחיים מלב התרבות הקאנונית'' לא מעידים על מחשבה. סיפור הבסיס שלו על ימי טרום המדינה דומה באופן לסרטי הסוכנות, בגלל שסרטי הסוכנות לא כל כך רחוקים מהמציאות. בטח שלא בעניין היצוג. מה לעשות אנשי העליה השניה (והראשונה, והשלישית...) באמת באו מרוסיה, ומזרח אירופה. מה לעשות, הערבים לא היו ממש שותפים לבניין הארץ. אלא העובדות, ואין שום הגיון מאחורי הדרישה לדחוף איזה ספרדי וערבי בשביל שהסיפור יראה ''נאור'', זה אנרכוניזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הערבים לא היו ממש שותפים לבניין הארץ'' אח, איזו פנינה נהדרת. המיתוס הציוני (שמתוחזק גם בעזרת שלו) כאילו ערביי הארץ ישבו עישנו נרגילה וחיכו שהעולים מאוקראינה יבנו את הארץ, בקליפת אגוז. כשמדברים על הנחות יסוד ואידאולוגיה נסתרות, בדיוק לזה מתכוונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי דווקא נראה שאתה הוא זה המקרין את האידאולוגיה שלך על מה שנאמר. די ברור שהכותב מתייחס ל''בניין הארץ היהודית'' ואתה בוחר להבין זאת כאילו טען ש''ערביי הארץ ישבו עישנו נרגילה וחיכו שהעולים מאוקראינה יבנו את הארץ''. הוא לא טען זאת וזה כן נכון שחלקם של הערבים בבנין ארץ ישראל היהודית הוא פחות או יותר כפועלי בניין או חקלאים שכירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהה. אז הם כן היו שם. אומנם רק בתור פועלי כפיים, ושומרים, ופלאחים, וסוחרים, ומפגינים, ולוחמים. אם חושבים על זה, מסתבר שאז (ובעצם, גם היום) הארץ לא הייתה כל כך יהודית כמו שאנחנו נוטים לדמיין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא לא - הם היו שם באופן וירטואלי בלבד, רואים ואינם נראים, ובכל מקרה הם לא חיו שם, רק היו באים כסמויים לעבודה וחוזרים מיד לארצות מוצאם. או שהתארגנו בכנופיות ובאו להציק לצברים החדשים, היפים והגאים ובעלי הבלורית, ואח''כ נעלמים מיד באויר הדק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק. הם אכן ''התארגנו בכנופיות'' אבל הן לא רק ''באו להציק לצברים החדשים'' אלא טרחו ופתחו במסעי טבח המוניים ואכזריים. זה בנוסף למעשי רצח, אונס וביזה בין פוגרום אחד למישנהו של שכניהם היהודים שלא יזמו את הסכסוך ואת התפתחותו האלימה, אלא היו, לפחות בראשית הדרך, מגיבים בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי הם אנחנו ומה אנו נוטים לדמיין? היות שאינך יודע, אתה שם דברים בפינו כדי להפריכם. ככל שהדיון מתקדם טענותיך מתנתקות מן התגובה שאליה הן מגיבות לטובת הטחת האשמות כלליות שרק מוכיחות שאתה מחפש אובייקטים ליישום אידאולוגיה מוכנה מראש. הדובר לא אמר דבר על "הארץ היהודית" אלא על "בניין הארץ." הארץ הייתה רחוקה אז מלהיות יהודית אולם בבניין היישוב הציוני הערבים מלאו תפקיד של "פועלי כפיים, ושומרים, ופלאחים, וסוחרים, ומפגינים." בראשית הדרך הם ותרבותם גם היוו מודל לחיקוי אבל זה פסק מהר מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי בעיה לדבר על "אנחנו". אני לא אחד מהפוסט-ציונים שנהנו להזדעדע ממטבע הלשון "כוחותי*נו* שבו לבסיסם בשלום" וכיו"ב. אני חלק מה"ביחד" הציוני הזה, אני הייתי רוצה שימשיך להתקיים כאן, ואני מתאבל על היחלשותו. בשיח האלמונים שלנו קשה קצת לעקוב, אבל הדובר ההוא הזכיר שהערבים לא השתתפו בבניין הארץ. זו נראתה לי דוגמה מרהיבה לעיוורון ציוני, ואז נעניתי שהערבים אומנם השתתפו בבניין - אבל לא של "הארץ היהודית", ואם כן אז רק בתור בנאים. או משהו מצחיק כזה. אבל באמת, כששיח אלמונים מתדרדר ל"אני אמרת קודם", הגיעה כנראה העת להתפוגג אל הריק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוסט מודרניזם זה דבר נחמד מאוד, והפערים שאתם בודקים הם מעניינים בהחלט; אבל אם אני, נניח, סופרת יהודיה-ישראלית, ואין לי די דמיון לתאר היטב דמויות שאינני מכירה מקרוב, ומעולם לא היכרתי מקרוב לא ערבי/ה ולא מזרחי/ת, ובכלל הסיפור שלי הוא סיפור אהבה בין אישה אחת וגבר אחד וחוץ מהם מוזכרים בספר - לכל היותר - שניים שלושה בני משפחה שלהם, אז מה בדיוק אתה יכול ללמוד עליי ממעשה ההדרה האדיר הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שמחד אתה מדבר על "קריאה נאיבית" ומאידך ישנה "קריאה מדוקדקת יותר, משווה, סופרת, מבקרת, פוליטית" כאילו כל שמות התואר האלה הולכים יחד ורק יחד, בניגוד חד לקריאה נאיבית (מהי?). קריאה מבקרת לא חייבת להיות פוליטית וקריאה פוליטית יכולה בהחלט להיות נאיבית ולמעשה כך היא בידיים הלא נכונות כמו אותה רשימה מעוותת שאליה הופנינו פה. למעשה, גם לטענות הפוליטיות יש הנחות אידאולוגיות שאותם המבקר הפוליטי לא רואה כי הוא שותף להן. בדרך כלל אלו הנחות של מי שאינו מבדיל בין אמנות למציאות ובוחר לראות אמנות כמסמך פוליטי אידיאולוגי אשר שוכח דבר אחד: כוחו ודמיונו של היוצר ותביעותיו של המדיום הספרותי עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשמשתי בתואר ''נאיבי'' כיוון שביקרו אותי על ''שימוש בגליון אקסל'', ושיש לקרוא רק את ''הסיפור עצמו''. הגישה כאילו רק הסיפור הדמיוני ומחברו הבודד חשובים (לעזאזל הרקע האידאולוגי שלהם) היא לדעתי גישה רומנטית ותמימה, שכבודה ותועלתה במקומם מונחים, אך אינם נעלמים בעקבות הצצה מזוית פוליטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל למה גישת "הסיפור הדמיוני ומחברו הבודד חשובים" היא התמימה? כשאני רואה אדם קורא רומן כאילו קרא ספר לימוד או חוברת תעמולה ישנים אני חושב שהוא הוא התמים כי אינו מבין שלרומן יש הנחות יסוד שונות. לחפש את "הפוליטי" ברומן אינו שונה הרבה מלחפש שם שורות קצוצות וחריזה. הרומן הוא אכן כלי ייצוג מטבעו אבל בין ישראל של שלו לישראל של עתון "דבר" משנות השלושים יש פער בלתי ניתן לגישור ושאינו אמור להיות מגושר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |