 |
|
 |
||
|
||||
 |
האנלוגיה נכשלת בגלל ההבדלים במידתיות הנזק, בפרק הזמן בו הלקוח נעול במצב של חוסר ודאות ובחוסר היכולת של הלקוח להשתחרר מהעסקה ללא נזק בלתי הפיך. בוטלה הפגישה החשובה, אבל תמיד ניתן לרכוש כרטיס טיסה בחברה אלטרנטיבית ולנסות לדאוג לקיים את הפגישה בתאריך אחר. אם ננסה לעקם את האנלוגיה לחברת התעופה בכוח, כדי לקבל מצב דומה יותר למצבו של הסטודנט הישראלי, נקבל תסריט קצת פחות פשוט (ודי אבסורדי). רכשת מנוי שנתי לטיסות בחברת התעופה. את המנוי ניתן לרכוש מראש ובתאריכים מוגדרים כל שנה. עובדי חברות התעופה מכריזים על שביתה (שביתת-לא-פתע שהיתה צפויה ע"י ראשי חברת התעופה, אבל ללא קמפיין שמזהיר מראש את רוכשי המנויים). חברות התעופה לא מסתפקות רק באי קיום טיסות עד הודעה חדשה, כל עוד נמשך הסכסוך. באותה נשימה מאיימות חברות התעופה על ביטול המנוי עליו שילמת, מסרבות לתת לך החזר כספי על המנוי ומשאירות אותך במצב של אי ודאות למשך חודשים. לאחר הגעת תאריך האולטימטום עליו החליטה חברת התעופה לבטל את המנוי שלך (ולהחזיר אותך למצב של ודאות ובקרת נזקים) חוזרת בה חברת התעופה וטוענת שהתאריך לא נפל מהשמים1. אתה נשאר תלוי באוויר1. אינך יכול להתחייב עכשיו על קיום הפגישה החשובה בניו-יורק, גם אם יש באפשרותך לדחות את כל הפגישות החשובות שלך לחודש הבא או אפילו לשנה הבאה. אני לא חושב שקיימת חברת תעופה שתעז לנהוג כך בלקוחות שלה, ללא חשש מתביעה על נזקי שביתה שכזאת. ______________ 1 No pun intended
|
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ולכן אני מניח שככל שהזמן עובר, לתביעה יש סיכוי גדול יותר להצליח. ומהסיבה הזו אני משער שהסמסטר, והשנה, לא יבוטלו. הנזק הכלכלי לאוניברסיטה גדול מדי, וכבר עדיף לה לחלק ציוני ''עובר'' בסיטונאות. מצב נוראי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שניתן ללמוד משביתת המורים הארוכה ועכשיו גם משביתת המרצים הבלתי נגמרת שהאפקטיביות של נשק השביתה (ובעיקר האיום בשימוש בנשק), למרות שהחוק ובית המשפט מגנים עליו בחרוף נפש, נשחק מספיק על מנת שיש לתת את הדעת על הסטטוס קוו. אני כמובן לא עו"ד, אבל לדעתי כבר עברנו את הנקודה בה לתביעה *מסוימת*, עם הרכב מאוד מסוים של טיעונים, יש סיכוי מספיק סביר על מנת שהסטודנטים יתארגנו ולפחות ינסו את מזלם. במקרה של התארגנות, הסיכון הכלכלי שבהוצאות המשפטיות יכול להיות סביר עד בלתי מורגש. בכל זאת מדובר בציבור שגודלו עובר את ה-100,000 ואת מימון ההוצאות המשפטיות ניתן לפתור. אני מסכים שלא ניתן לתבוע באופן כללי על נזקי השביתה מהסיבות שהוזכרו מעלה. השביתה חוקית, כלכלית, העובדים מאוגדים, במקרה של אי ביטול הסמסטר הנזק אולי כואב אך מידתי וגם הוסכם שהמשא ומתן מתקיים בתום לב. אני כן חושב שניתן לתבוע על הנזק שנגרם בשל גרירת הרגלים של הצדדים המעורבים (גרירת רגלים שהיא כבר *מאחורינו* ושבית המשפט כבר הכיר באופן רשמי בקיומה ואף השתמש בעמדה שהיא איננה ראויה בעת נימוק אי מתן הצווים), גם אם הסטודנטים יחזרו מחר להרצאות והאקדמיה תצליח לנהל בדוחק שנת לימודים. יש לנסות לעקר מהשורש את הלגיטימיות המופרזת שבשימוש ב"סחבת" ו"גרירת רגלים" כנשק לקידום עמדה בניהול משברים שמנוהלים על גבו של צד שלישי. על הסטודנטים לתבוע סכומים קטנים יותר מהסכומים עליהם הם דיברו (לתבוע על נזקים בסדר גודל של מספר שבועות ולא על נזקי כל תקופת השביתה). סכומים שהם אולי יהיו פחות משמעותיים ברמה האינדיבידואלית (תביעה בסדר גודל של אלף, אלפיים, או אולי שלושת אלפים שקלים פר סטודנט), אבל שיזעזעו מספיק את המערכת על מנת ליצור הרתעת המערכות בעתיד ולהחזיר את הכוח, שהיה פעם והתמסמס, לאיום בנשק השביתה. למה אני חושב שתביעה כזו והנזק הכלכלי שהיא תיצור לאוניברסיטאות/אוצר, היא עניין חשוב, חיובי ועקרוני שעל הסטודנטים לעמוד עליו (למרות הסיכון שבהפסד והרווח האישי השולי במקרה של נצחון)? בהחלטה של בית הדין לעבודה, מצוטט קטע1 מפסק הדין "חברת החשמל" שמתרתו לתאר את התפתחות יחס בית המשפט והחוק הישראלי אל סוגיית השביתה הכלכלית ואיך במהלך השנים התבצע תהליך "כיול" בו עלו למודעות הצורך באיזונים ובלמים שונים בין האינטרסים, הזכויות והפגיעה בצדדים השונים בעת ניהול משברי שביתה. הקטע מתאר את עגון זכות השביתה בחוק ובמשפט הישראלי עד כדי מעמד שאין לערער עליה, את ההגבלות שהוספו על חירות השביתה כאשר זו פוגעת בזכויות יסוד אחרות, את השינויים ביחסי הכוחות וברמות השכר במשק ואת הקושי של המשק הישראלי לספוג נזקים חוזרים ומצטברים. אני חושב שתהליך ה"כיול" לא הסתיים. צומחת אדישות שלטונית כלפי נזקים שנגרמים לציבור מסכסוכים עם איגודי עובדים ויש לעקור את האדישות הזאת מהשורש, אם אנו רוצים להגן על זכות השביתה. זה לא מספיק לדרוש מהצדדים לנהל משא ומתן בתום לב (אך בניחותה), אלא לדרוש מהצדדים להתיחס במלוא הרצינות לנזקים הנגרמים לציבור הסובל מהשביתה. שביתות שפוגעות בעיקר באזרח הקטן, אבל מאפשרת לאיגודי עובדים ולשלטון לצאת ממנה עם נזקים סבירים, בלי לשלם מחיר על הנזק שנגרם לאותו "אזרח קטן", מעקרת את השביתה מכוחה כ"נשק יום הדין". עיקור זה פוגע באפקטיביות שיש לנשק השביתה בזמן הניסיון להגן על הזכות להשתמש באותו נשק. לא ראוי שניהול המשבר יתנהל בשיטת "ההאצה האיטית" בה מגיעים לשלב ה"בהול" של משא ומתן אינטנסיבי רק בדקה ה-90 ורק *לאחר* שנסובו נזקים רבים ובלתי הפיכים לציבור ולמערכות. יש להתיחס אל השביתה כמשבר אמיתי, כבר מתחילתה (ואף לפני פריצתה). אי אפשר (ואולי אף אסור) לקצוב בזמן את משך השביתה הכלכלית, אבל גם אסור בשום אופן ליצור מצב בו (למרעית עין או למעשה) הצדדים מתיחסים בקלות ראש לנזק שהם מסבים, שהם הסבו או שהם עלולים להסב במקרה של סחבת. זו הסיבה שאני חושב שגם אם הסטודנטים לא יכולים לדרוש מבית המשפט שיפוצו על נזקי השביתה, עליהם לדרוש מבית המשפט מענה על השאלה הבאה "האם הצדדים יכלו לסיים את המשא ומתן בזמן סביר יותר והאם גרירת הרגלים בעת ניהול המשבר גרמה לנזק לצד ג' לחרוג מעבר לנזק סביר, מידתי ובלתי נמנע בשל קיום השביתה הלגיטימית?". __________ 1 "חירות השביתה הינה זכות חוקתית המעוגנת בחקיקה ובפסיקה הישראלית מאז ימיה הראשונים של המדינה. אמר על כך השופט דב לוין בפסק דין בזק: 'הנה כי כן במוקד דיוננו חירות [השביתה – ס.א.] העומדת ברמת זכות חוקתית המעוגנת היטב במשפט הישראלי על ענפיו השונים – מעמד שמתחזק והולך עם הזמן…'. השופט חיים כהן הגדיר את זכות השביתה במשפט הישראלי בפסק דין פינשטיין, כ:"… מסורת מקודשת עד כדי שאין מתירים להרהר אחריה עוד". על גלגוליה של חירות השביתה עמדתי בהרחבה במאמרי...: 'חירות השביתה התפתחה בשלבים. בשלב ראשון, עם הקמת המדינה הייתה חירות השביתה זכות מוחלטת. בשלב השני, הוטלו הגבלות על חירות השביתה, הן על-ידי חקיקה והן על-ידי בתי-המשפט. בשלב הנוכחי נקבע, כי חירות השביתה, כמו כל זכות יסוד הלכתית אחרת, אינה מוחלטת ויש לאזן בינה לבין זכויות יסוד אחרות… בשלב השלישי להתפתחות דיני השביתות נקט בית-הדין הארצי מדיניות של ריסון עצמי בכל הנוגע להגבלת חירות השביתה, וזאת במטרה לחזק את חופש ההתארגנות ובהתחשב באי-חידוש הסכמי השכר הכלליים במשק'. דברים אלו נכתבו בשנת 2000. מאז, התרחשו תמורות משמעותיות במשק ובשוק העבודה. התנהלו לא אחת סכסוכים קיבוציים ארציים ... בקשר עם סכסוכים אלה, הוציא בית הדין הארצי, מעת לעת, צווי מניעה מוגבלים... צווים מוגבלים אלה הוצאו, בין היתר, מהטעמים הבאים: מניעת נזק כבד מימדים שהיה עלול להיגרם לציבור; קידום המשא ומתן בין המדינה לבין ההסתדרות; הפרת האיזון בכוחם של ארגוני העובדים בכלל, ואל מול המעסיקים בפרט. כאשר מחד גיסא, ירד כוחו של ציבור העובדים המאורגן לכדי כשליש משוק העבודה, ומאידך גיסא חלה התעצמות של קבוצות עובדים מאורגנות כגון עובדי הנמלים, עובדי רשות שדות התעופה, עובדי מקורות, עובדי חברת החשמל ועוד; הפרת האיזון בין כוחו של השלטון לכוחו של ציבור העובדים המאורגן; הפער הגדל והולך בין רמות השכר הגבוהות לרמות השכר הנמוכות במשק ועלייה במספר העובדים המשתכרים שכר המינימום; הקושי של המשק הישראלי המתקדם ל"ספוג" שביתות בשירותים חיוניים, וכיוצא בזה. חרף התמורות במשק וביחסי העבודה בארץ, לא עשה המחוקק לקביעת דרכים חלופיות ליישוב סכסוכים בשירותים חיוניים. במציאות זו, התפתחו דיני השביתה בפסיקתו של בית דין זה...". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חן חן עבור התשובה המעמיקה והארוכה. 1. אני מחכה להבהרות בנוגע לתביעה של ההתאחדות הארצית. כשאדע, אשמח לפרסם כאן. 2. גונב לאוזני שהאוניברסיטה העברית שוקלת מתן הנחה גורפת בשכר הלימוד כפיצוי כללי לסטודנטים. אני מניח שמתן פיצוי כזה יוכל לשכך במעט את המוטיבציה לתביעה (ואולי בדיוק להפך). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |