 |
מה שהתרשמתי מכל הסכסוכים שהיו באוניברסיטאות בשנתיים האחרונות הוא שהמנהיגויות של הקבוצות השונות הן צרות אופקים, אגואיסטיות ולכן מישרד האוצר היה יכול לחגוג עליהן. לא היה באף קבוצה מישהו שהיה יכול לאחד את המרצים הבכירים, המרצים מהחוץ והזוטרים, יחד עם הסטודנטים למאבק שהיה נגמר אחרי שבועיים או לא מתחיל בכלל.
א. אסור היה לתת לאנשי כלכלה לשמש כנשיאי האוניברסיטאות. אולי כמנהלי מישנה אך לא נשיאים.
ב. הסטודנטים צריכים להפסיק למלא את תפקיד הלקוחות והאובייקטים שרק מחליטים לגביהם.
ג. היה צריך להיות הרבה יותר נוקשים ואישיים עם הפרופסורים מגידור, קווה וכד'. המרצים הבכירים היו צריכים לנתק איתם מגע ולהסכים לדבר רק עם האוצר. להסכים לדבר עם ראשי האוניברסיטאות רק אם האוצר היה יוצא מהתמונה.המצב המגוחך בו יושבים ראשי האוניברסיטאות, מנהלים מו"מ ואומרים: "לזה האוצר לא יסכים".
ד. לסגור מאבק משותף בין הסטודנטים, הזוטרים, המרצים מן החוץ ובכירים. ההסכם שהיה סוגר את הסכסוך היה צריך לכלול את כל הסגל של האוניברסיטאות -מרצים מן החוץ, מרצים בכירים ומרצים זוטרים. הדבר החשוב ביותר שהיה צריך לעשות זה לשבור את השיטה של הפרד ומשול בה כל קבוצה חושבת רק על עצמה ושתבנה על גבה של הקבוצה האחרת. חבל שאין לאף קבוצה את המנהיגות שתדע לאחד את כולם סביב המטרה של הבראת מערכת ההשכלה הגבוהה בה לא יהיו לקוחות (סטודנטים), אצולה (מרצים בכירים), עובדי קבלן (מרצים מבחוץ) ושוליות (מרצים זוטרים). האוצר לימד את הבכירים מאיפה משתין הדג; הם חשבו שהם אצולה ותמיד יוכלו להיות קבוצה חזקה. השיטה היתה צריכה להיות ממוקדת בגרימת נזק למדינה ולא לסטודנטים כלומר, להמשיך ללמד אך לנתק מגע עם כל פעילות אחרת שאיננה הוראה. המרצים היו נפגעים במחקריהם ובהכנסתם אך זה היה בלתי נסבל לגבי המדינה. כל הועדות היו מפסיקות לעבוד ודברים רבים היו נתקעים.
ד.
ב.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש