בתשובה לברקת, 31/01/08 14:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נכון מאוד: רקע פוליטי וחברתי הוא קונטקסט למשהו עשיר יותר. לא צריך דוגמאות לזה כי מה שקשה למצוא זה דווקא דוגמאות נגדיות. השאלה היא האם הפוליטי/חברתי הזה הוא לב העניין: האם הדמויות מוגדרות בעיקר ע"י שיוכן לשכבה זו או אחרת, או שאותה שכבה משחקת תפקיד זה או אחר ביחסים בין הדמויות וב"מסר האוניברסלי". |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שאתה מסמן מטרה סביב החץ. כי כמעט לכל כלל שתביא כאן, יהיה אפשר להביא דוגמא מנוגדת - למשל של סופר גדול או קאנוני שאצלו הרקע הפוליטי הוא בהחלט לב העניין1. האם "ג'וני שב משדה הקרב" או "במערב אין כל חדש" שייכים לז'אנר נחות מפני שהם פוליטיים? ואיפה עובר הקו בין החברתי לאישי? הרי האדם (הדמות) הוא גם ראי תקופתו, עמו ומקומו. האם הבעיה של אנה קארנינה היא חברתית/מעמדית או אישית? האם "המשפט" של קפקא הוא רק סיוט אישי, ואינו בגדר ביקורת חברתית? 1 כמובן שבהגדרה, סופר גדול יהיה כזה שיש לו רבדים שונים ועשירים ביצירה, ולכן בכל מקרה יהיה קשה לומר שיצירתו מתבססת *רק* על פוליטיקה, כפי שיהיה קשה לומר שהיא נשענת רק על ארס-פואטיקה או רק על התבוננות פסיכולוגית מדוקדקת בדמויות או כל אלמנט ספרותי/תוכני אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי אותם ולכן אני לא יכול להגיב. צריך לשאול: האם הם דידקטיים ומטיפים לצד פוליטי אחד על פני האחר? האם הפוליטיקה הזאת רלוונטית היום? הבעיה של אנה קרנינה היא אישית ומעמדית. אני מזדהה איתה מאוד; אם הייתי אישה במאה ה-19 אני מניח שהייתי מזדהה יותר. אבל השעמום של אנה מהאנשים הנדושים סביבה, הכמיהה שלה לחיות מחדש את מה שכותבים בנובלות צרפתיות, המסירות שלה לבן שלה, ועוד מיליון דברים אחרים נחווים מחדש כל יום. יותר מזה: אנה קרנינה נפתח במשפט פילוסופי וכללי על כל המשפחות, לא על משפחות במאה ה-19 ולא על אנה קרנינה באופן ספיציפי. המשפט של קפקא הוא ביקורת חברתית? הוא יכול להיות כל דבר. הוא עוסק בחוסר הבחירה ובסיוט של הפרט מול כוחות גדולים וחזקים ממנו (ולאו דווקא אנושיים - זה יכול להיות אפילו סתם ה"גורל" או "היקום"), בכישלון של התבונה וההיגיון, וכו'. אם יש כאן ביקורת חברתית אז זה בכיוון ההפוך: אומרים על משהו "היי, זה בדיוק כמו במשפט של קפקא!" ולא שיש משהו במציאות שקפקא מתאר בספריו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שניהם ספרים אנטי מלחמתיים במובהק. המשפט הפותח את אנה קארנינה, אם הבנתי אותו נכון, אינו תומך במבט כללי אלא מתמקד בצרות הספציפיות של כל משפחה (שכן המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ורק בצרות יש ייחוד אישי). לגבי המשפט - זו בדיוק גדולתו. יש בו מספר רבדים, ואי אפשר לטעון שהוא ספר טוב או גדול או קאנוני *בגלל* או *למרות* המסר החברתי שלו. הוא פשוט ספר טוב שנושא בין היתר מסר חברתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טולסטוי פותח את הספר במשפט פילוסופי על משפחות באופן *כללי*. הוא לא רוצה שנזדהה עם הסיפור של אנה קרנינה באופן פרטי, ולא על הצרות של משפחות במאה ה-19, אלא על משפחות, וזהו. ספר על עוולות העשירים במאה ה-19 לא היה נפתח בכזה משפט. בכל ספר שיש בו חברה תהייה גם ביקורת חברתית; השאלה היא האם בספר יש משהו שהוא יותר מסתם ביקורת חברתית. אם הם ספרים אנטי מלחמתיים אין בעיה עקרונית עם זה: השאלה היא האם הם עוסקים באנשים על רקע מלחמה או במלחמה. יש סופרים שהם דידקטיים בתחומים מסויימים וזה בסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשתי הפסקאות האחרונות: לא יודעת. אתה מדבר על תחום אפור. מיהו שימדוד כמה זה "יותר מסתם X" או מה בא על רקע מה בספר, כשלא מדובר במקרה מובהק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להפריד כאן שני דברים. קודם כל, יש ספרים שתוקפים באופן דידקטי ותעמולתי נושא מסויים ונשארים אמביוולנטים לגבי אחרים. זה לגיטימי, ויכול להיות שהספרים שהזכרת קודם נכנסים לקטגוריה הזו. בכל ספר אפשר למצוא "ביקורת חברתית" אם רוצים; ב"חטא ועונשו", נגיד, יש אנשים עניים, והם סובלים כי הם עניים. אז מה, זה ביקורת חברתית על מעמדות? מתי אנחנו יודעים שזה יותר מסתם X? שואלים את עצמנו עד כמה הקונפליקטים שיש (או אין, אם זה חד צדדי) בספר רלוונטים להקשרים אחרים, והאם הדמויות מוגדרות ע"י השתייכותן לשכבה או הן בני אדם שבמקרה משתייכים אליה. ביקורת פמיניסטית, נניח, לוקה בחסר כי היא רואה את מערכת היחסים בין בני אדם כמסתמכת אך ורק על מימד אחד - ניצול האישה ע"י הגבר. באותה מידה, ספר דידקטי על "שחורים" לא ידבר על בני אדם שחלק מהזהות שלהם זה עצם העובדה שהם שחורים, אלא ידגיש רק את עצם זה שהם שחורים. אגב, אם נחזור לנושא המקורי: לא קראתי את סטיינבק אבל אני לא חושב שטוני מוריסון ראוייה להערכה של פוקנר והמינגווי. גם אם היא איכותית יותר, היא חדשה ביחס אליהם ולא היה לה זמן להשפיע על אף אחד. פוקנר ראוי להערכה לפחות מבחינה טכנית, וגם להמינגווי יש סגנון ייחודי גם בכתיבה וגם ב"הרגשה" המחוספסת שלו. אני חושב שהביטוי "ספרות אפרו אמריקנית" מעליב ואם הייתי אפרו אמריקני הייתי מתרגז. אפרו אמריקנים הם חלק מאמריקה ואי אפשר לקטלג ספרים ע"פ המוצא האתני של מי שכתב אותם. השאלה היא האם הספר טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"עלובי החיים" הוא ודאי ביקורת חברתית על מעמדות. גם אוליבר טוויסט וגם גאווה ודעה קדומה, וכולם ספרים נפלאים. זה נכון שלבד מהביקורת יש בהם עוד רבות וטובות, אבל כאמור אין שיעור מסוים שמעליו או מתחתיו אפשר להגדיר. "חלק מהזהות שלהם זה עצם העובדה שהם שחורים" - זה שיח פוסט מודרני ולא רלוונטי לחלק גדול מהספרות שנכתבה לפניו. אתה מתכוון אולי שהדמויות השחורות הן דמויות עגולות ;-) תנוח דעתך, גם אני לא חושבת שמוריסון עומדת בליגה של פוקנר והמינגווי. לא מכירה מספיק ספרות שחורה כך שאין לי קביעות נחרצות על דבריך האחרונים. אגב, אפשר לקטלג ספרות גם לפי הקהל שמחבק אותה ("רומנים למשרתות") ולא רק לפי תוכנה או כותביה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבהרתי את עצמי כראוי. אם יש ספר שיש בו גם ביקורת חברתית וגם דברים אחרים זה בסדר, גם אם הביקורת החברתית היא חלק גדול (נניח: סיפור אהבה על רקע מלחמה. המלחמה זה "רע", אבל סיפור האהבה מסופר בכישרון). אם הספר מציג את ה"חברתית" באור אמבווילנטי יותר זה יותר טוב (נניח, התייחסות אמביוולנטית אפילו לעבדות). אני לא מתכוון שהדמויות השחורות הן עגולות. לפי המורה שלי בתיכון דמות עגולה היא דמות שמשתנה במהלך הספר, שאי אפשר להגדיר אותה לפי סטריואטיפים, וכו'. זה יכול להיות נכון גם לגבי דמויות שמרכיב הזהות היחיד שלהן הוא עצם העובדה שהן שחורות, וכל הספר סובב סביב ציר ה"שחור"-"לבן": היחס של הדמות ללבנים, היחס של הדמות לגזענות, איך הדמות מרגישה עם עצמה לגבי זה שהיא שחורה, מה היא חושבת שצריך לעשות עם בעיית ה"שחורים-לבנים", וכו': יכולה להיות דמות עגולה שאלה ישתנו אצלה במהלך הספר והיא עדיין תהייה מוגדרת רק לפי עניין השחורים. דבריי האחרונים לא קשורים לאיכות של הספרות השחורה, וכאמור, גם אם הייתי חושב שספרות שחורה היא שוות ערך לתנ"ך הייתי אומר אותו דבר. זה לא משנה שאפשר לקטלג ספרות לפי מי שאוהב אותה או לפי התוכן, אבל עצם העובדה שמקטלגים אותה כ"ספרות אפרו אמריקנית" זה מעליב כשלעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זה מעליב שמקטלגים את מרקס, בורחס, יוסה ואחרים כ"ספרות דרום אמריקנית"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע טוב מאוד למה זה שונה ושאלת את השאלה הזאת סתם כדי לעצבן? המקבילה בארצנו הקטנטונת לספרות אפרו-אמריקנית תהייה, נניח, "ספרות מזרחית". נו, אז אם מחר אלי עמיר עובר לכתוב מדע בדיוני, זה "ספרות מזרחית"? ולעומת זאת, האם "רומן רוסי" זה "ספרות רוסית ישראלית"? או שצריך לנבור בDNA של הכותב כדי לברר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק מוסיפה משהו שעלה בדעתי כרגע: בארצנו יש מקבילה (חלקית) לא מתחום הספרות אלא בקולנוע - "סרטי בורקס". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו ממש לא מקבילה. "סרטי בורקס" זה כינוי גנאי. "ספרות אפרו אמריקנית"? ממש לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרטי בורקס זה כינוי לסרטים בעלי מאפיינים משותפים... מסויימים, וגם סרט בורקס שאוכלים בו גפילטע הוא סרט בורקס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודעת טוב מאוד למה זה שונה *בעיניך*. אני תוהה אם אתה יודע את זה. בעיניך זה שונה מטעמים גזעניים נטו, משום שהאפרו אמריקנים נראים לך נחותים, וכנראה גם המזרחיים בארץ. ומה הקשר ל"רומן רוסי"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, אני לא בטוח אם זה ראוי לתגובה, אבל אני בכל זאת אגיב. מזרחים בארץ ואפרו אמריקנים בארה"ב זה דוגמא לקבוצה שהיא חלק מלאום מסויים ושיש לה אמנם מאפיינים ייחודיים. ספרות דרום אמריקנית זה ספרות של לאומים שונים. עצם זה שהם כותבים בספרדית/פורטוגזית כבר יוצר פער תרבותי יותר גדול מזה שבין הלבנים לשחורים, אבל אני עדיין לא חושב שזה קטלוג מי יודע מה מוצלח כשהדבר נוגע לספרות (מה הקשר בין בורחס למרקס, באמת?). (אני לא יודע לגבי ספרות דרום אמריקנית, אבל בספרות רוסית מוטיב הסבל הוא מאוד דומיננטי, לפחות ב"טולסטוייבסקי" וצ'כוב. ספרות גרמנית מושפעת מאוד מהפילוסופיה של שופנהאור וניטשה ויש בה מאבק בין האפולוני לדיוניסי. שים לב שאלה מוטיבים אוניברסליים והם יכולים להופיע במיליון הקשרים) "רומן רוסי" משום מה נפלט לי בגלל ה"רוסי"; נו, השאלה היא האם לדעתך יש גם "ספרות רוסית ישראלית"? בעצם, בוא נעשה את זה פורמאלי: 1. ספר על שחורים ע"י שחור - ספרות אפרו אמריקנית 2. ספר מדע בדיוני ע"י שחור - ? 3. ספר על שחורים ע"י לבן - ? 4. ספר על שחורים ע"י מישהו "מעורב גזעית" - ? אגב, תפסיק לרדת לפסים אישיים. אני חוזר ואומר שלכל מה שאני אומר אין שום קשר לאיכות הספרותית של טוני מוריסון, ושהייתי אומר אותו דבר גם אם לדעתי היא היתה כותבת דברי אלוהים חיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התייחסתי כלל לנושאי הספרים: גם "ספרות דרום אמריקנית" איננה מוגדרת על פי נושא. "רומן רוסי" איננו מתרחש כלל ברוסיה. ספרות אפרו אמריקנית (שאגב, אני לא בטוחה מדוע ומאין הבאת הנה את המושג הזה), במידה שמושג אכן קיים, איננה מתעסקת בהכרח בשחורים. היא יכולה לעסוק גם במדענים סינים המרגלים לטובת אירן. מה שלא יהיה. היא פשוט פרי עטם של סופרים אפרו אמריקנים. סםרות דרום אמריקנית היא בעיקר מלאה פנטזיה, וזה נכון גם למרקס וגם לבורחס - עם כל ההבדלים ביניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שרומן רוסי לא מתרחש ברוסיה ואכן כתבתי ש"נפלט לי בגלל הרוסי". השאלה היא האם לדעתך צריך קטגוריה משנית גם לספרות של עולים מבריה"מ לשעבר. אם ספרות אפרו אמריקנית מוגדרת רק לפי מוצא אתני ובלי קשר לתכנים, איזו מטרה הקטלוג הזה משרת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כתבת את תגובה 470003? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפ פתאום. בדיון ההוא כבר אמרו שתגובה תגובה 470003 היא של החשמנית, וכאן האיילה שהתרגזה בהתחלה על מי שלא אוהב את טוני מוריסות, רואים שזאת מישהי אחרת עם סגנון לגמרי אחר. לחשמנית היה שם התקף זעם שנגמר מהר ואחרי זה היא כתבה תגובות בצחוק, והאיילה כאן יש לה רוגז בדרך כלל יותר מתמשך ורציני בעיקר בנושאים שקשורים בפמניזם, אני זוכרת את זה מדיונים אחרים (גם כאן זה התחיל ככה, ביחד עם עניין הגזע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היות ואת יכולה לזהות אלמונים בלי בעיה, אולי תספרי לכולם מי אני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מזהה בבטחון אלא שמה לב לפרטים הקטנים ולפי זה יש לי הערכות. יש אנשים שחוזרים על מילה מסויימת, יש אלמונית שמגיבה על נושא מסויים שמעניין אותה וזה מוביל אותי למחשבה שזאת כל פעם אותה אלמונית, וכל מיני דברים כאלה. יש עוד, למשל תגובה 365848. גם אם האנס שמטרלינג היה אלמוני, היה קל לראות שזה הוא, ואני לא מדברת על התוכן אלא על הבעיה שיש לו עם רווחים וסימני פיסוק. בעבר רשמתי לעצמי הצלחות, אם אפשר לדבר על התחביב השטותי הזה במונחים של הצלחות. עכשיו כבר פחות, גם כי יש כאן הרבה חדשים וגם לי עצמי יש כיום הרבה פחות זמן להתעסק עם זה. אני לא יודעת לשפוט אם את צוחקת עלי או שפגעתי בך במשהו, אבל אם פגעתי או חשפתי מזשהו שלא הייתי צריכה - סליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא צוחקת עליך, רק בודקת את גבולות כשרונך. אני והחבורה שלי מתכננות לגנוב את חסכונותיו של יוהן הזקן בקרוב, ולא היינו רוצים שאיזו בלשית צעירה תחשוף אותנו, ואז ההורים של החברות שלי לא ירשו להן להסתובב איתי יותר, כי אני השפעה רעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טוען שכיום יש לך חברות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה גישוש רומנטי ראשוני, או עוד עלבון ללא פרובוקציה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה גישוש? זאת הצעת נישואין ברורה ומפורשת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זה השני? תתבייש לך, אלמוני מגעיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני להעיר הערה על ג'יין אוסטן והערה על ג'ון סטיינבק. א. לגבי ג'יין אוסטן, תמיד תהיתי עד כמה הביקורת החברתית-מעמדית והסאטירה האירונית (או להיפך) נמצאת בספר עצמו או יותר באופן בו אנו קוראים אותו היום. כשרון הסיפור, התפיסה ההומוריסטית והמצויינות הספרותית של אוסטן הם מעבר לכל ויכוח. אבל עד כמה היא ראוייה לתואר של מבקרת חברתית לא ברור לי. עלילת הספר גאווה ודעה קדומה היא אוטוביוגרפית במידה רבה יותר ממה שהקורא עשוי לשער. אפשר שהספר מבטא את הגאוניות של הסופרת המשכילה להפוך לספרות מרתקת, מלאת צבע והומור פרשיות מחייה (שבודאי לא היו כל כך משעשעות כאשר הן התרחשו בחייה), יותר מאשר דעה חברתית רחבה ונחרצת. אפילו את העיסוק המוגזם בהכנסתו השנתית של החתן הג'נטלמני הראוי, שיש בו בודאי רובד של סאטירה, אפשר לתאר יותר כטראנספורמציה הומוריסטית של עניין טראגי בחייה, מאשר כביקורת חברתית נחרצת על המקובלות הויקטוריאניות. נראה שהתואר "מעמדית" מתאים לספרות של אוסטן לא פחות ואולי יותר מאשר "ביקורת מעמדית". אוסטן מתארת את חיי מעמד הביניים ביחס למעמדות הגבוהים יותר. המעמדות הנמוכים יותר הם סטאטיסטים ותפאורה בלבד. דבר זה הוא משמעותי במיוחד משום שהסבל והעוני של המעמדות הנמוכים היה נושא מרכזי בעולם התרבותי הויקטוריאני. נראה שהנושא של אוסטן הוא הקושי לטפס במעלה הסולם החברתי והמעמדי ולא עצם הלגיטימיות והמוסריות של הסולם הזה. האם כשלונה של אוסטן לטפס על הסולם, הוא שגרם לה לטמון את המחאה וההתנגדות כל כך עמוק מתחת לפני השטח, עד אשר הקורא תוהה אם הוא נמצא שם בכלל? בכל מקרה מדובר בסופרת מופלאה שהשתמשה בסוגה של "רומנים למשרתות" כדי לכתוב ספרות ברמה הגבוהה ביותר. ב. לגבי סטיינבק נראה שיש עניין מיוחד בהשוואת ההערכה הספרותית אליו לעומת פוקנר. בעוד חשיבותו של פוקנר לספרות האמריקנית גדלה כל הזמן בצעד איטי אך בטוח, נראה שסטיינבק זכה לגורלו של כוכב שביט. בימי חייו נחשב לאחד מן הסופרים הבודדים הנמצאים בפסגת הספרות האמריקנית, אך לאורך הזמן יש נסיגה מתמדת בהערכה אליו. בעוד פוקנר נמצא ונוכח בכתיבתם של רוב הסופרים האמריקנים הנוכחיים (בפרט ובמיוחד טוני מוריסון שהוזכרה כאן), הרי שאפילו הרומנים האלגוריים והמיתיים של סטיינבק (קדמת עדן או על עכברים ואנשים) נקראים היום כרומנים שרבדיהם הסמויים "התאיידו", ואילו המגרעות הספרותיות של "ענבי זעם" הולכות ומשתלטות על משמעויותיו החברתיות. נ.ב. לדעתי כדאי לך לתת סיכוי נוסף לפוקנר: פוקנר הוא במידה רבה אנטיתזה של סטיינבק. סטיינבק ניסה להטמין טרגיות ופסימיזם מתחת למעטה ההומוריסטי שלו ואילו הטרגיות הפוקנרית מודגשת ע"י נימות הלואי ההומוריסטיות שלו. במילים אחרות יש הרבה הומור גם אצל פוקנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התהייה שלך לגבי אוסטן במקומה - זה אולי קצת אנאכרוניזם להניח שהיא מותחת ביקורת על השיטה החברתית. על כל פנים ברור שהיא מותחת ביקורת על קשיי ההשתלבות (של נשים בעיקר) בשיטה זו. אבל לא ברור לי לאיזו "טראגיות" אתה רומז - ככל הידוע לי, היא קיבלה כמה הצעות נישואין אבל דחתה את כולן - להצעה אחת היא נעתרה, וחזרה בה בבוקר למחרת. פוקנר - קראתי אותו בשקיקה אבל היה לי קשה מאוד רגשית, במיוחד בסופים הטראגיים (באמת) של שניים מספריו. אולי ממרחק של 15-20 שנה שווה לעיין בו שוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לא מסוגלת לדמיין כמה טראגי הוא גורלה של אישה החיה ללא בעל. :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בטוחה שאחרי שאקרא כמה ספרים על הנושא אחכים מעט יותר :-P | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוקנר הוא בהחלט סופר לא מומלץ לקוראים צעירים. אני חושב שרק קוראים מבוגרים יכולים להעריך את הוינייטות המשעשעות ו/או מגוחכות שפולקנר מפזר במהלך העלילות הטראגיות והאפילות שלו. לגבי ג'יין אוסטן, יצא לאחרונה סרט בשם "להיות ג'יין" המתאר את חייה והוא מתאים לפחות באופן חלקי לחייה האמיתיים. ע"פ הסרט קורות חייה הן מעין גרסה אומללה של "גאווה ודעה קדומה" (לפי הסרט חלק מן הרפליקות ה"פניניות" בספר פשוט נרשמו ע"י הסופרת מפי דמויות אמיתיות בחייה). ג'יין אוסטן האמיתית היתה שילוב של אליזבת ולידיה בעוד ג'יין בספר היא תאור ספרותי של אחותה הבכירה קסנדרה. אהובה של אוסטן לה-פרוי היה גרסה פחות נכלולית אך יותר אומללה של ויקאם הנוכל. את הצעת הנישואין היחידה שלה קיבלה ג'יין ממישהו שאפשר לתארו כאחיו גס הרוח והמכוער של דארסי האידיאלי. בניגוד לנישואיהן האידיאליים של אליזבת וג'יין בספר, נותרו קאסנדרה וג'יין לא נשואות עד מותן. למרות ההצלחה הספרותית והפופולריות הדי יפה לה זכו ספריה של אוסטן בחייה, היא הצליחה להפיק מכך רק סכומי כסף צנועים שלא אפשרו לה חיים בלתי תלויים באחיה ומתה בגיל די צעיר ממחלת הודג'קינס. לכן אפשר בהחלט לדבר על חיים טראגיים של סופרת שספריה לפעמים מסתיימים בסוף כל כך אופטימי שהוא מייד נחשד כסאטירי או אירוני. זהו ניגוד יפה לעלילותיו הקודרות והמתפוררות לאסון של פולקנר שסה"כ זכה לחיים לא רעים כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי את "להיות ג'יין", אבל הבנתי שהוא מאוד חופשי בפרשנויות שלו. ג'יין אוסטן [ויקיפדיה] "בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט הקולנוע הבריטי להיות ג'יין ("Becoming Jane"), העוסק בסיפור חייה של אוסטן. במהלך הרצאה בהקרנת הבכורה של הסרט בירושלים טענה ד"ר יעל לוין מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית כי הסרט מייפה את סיפור חייה של ג'יין אוסטין ואיננו נאמן למקור, וכי דמותה נבנתה בהשראת דמותה של אליזבת בנט, גיבורת הרומן המפורסם ביותר של אוסטין "גאווה ודעה קדומה". במשך ההרצאה טענה לוין כי דמותה המקורית של אוסטין שונה מן המתואר בסרט, וכי במציאות נראה שאוסטין הייתה דמות אפרורית למדי, וכן כי חייה לא היו דרמתיים כלל, ורוב כתיבתה מתארת חוויות שהיא בעיקר צפתה בהן מן הצד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמי שאינו איש מקצוע בתחום כד"ר יעל לוין, אני מתקשה לחלוק עליה עובדתית, אבל אני חייב להגיד שזוית הראייה המשתקפת בקטע שהבאת נראית לי שגוייה לחלוטין. א. אכן. בסרט יש ערוב חופשי מאוד של פרטים ביוגרפיים וקטעי עלילה מ"גאווה ודעה קדומה". ברור שהסרט אינו "נאמן למקור" משום שאי אפשר אף פעם לדעת אם סצינה מסויימת בסרט לקוחה מביוגרפיה של אוסטן או מן הספר העלילתי שלה. יחד עם זאת, בדיקה די שטחית בויקיפדיה מראה שהשמות ולפחות חלק מן האירועים הם ביוגרפיים. ב. נראה ש"חטאו" העיקרי של הסרט הוא עירוב ודחיסת זמנים שהם מטבעו של המדיום. ג. המילה "מייפה" נכונה אך מטעה. הסרט, בגלל אילוצי המדיה הופך את ארועי חייה של אוסטן לדרמטיים יותר. אם מנקים מעלילת הסרט את הדרמטיות התיאטרלית ומתרגמים אותו למציאות האפורה, נראה שהתוצאה המתקבלת היא טראגית עוד יותר. למשל מר ויזלי בסרט, הג'נטלמן המציע נישואין לג'יין הוא תחנת ביניים בין דארסי האצילי והמעודן לבין המקור האנושי שלו Harris Bigg-Wither. לכן הדמות בסרט היא בהכרח "יפה יותר" מאותו אציל המתואר בויקיפדיה כך: "Harris was not attractive. he was a large, plain-looking man who spoke little, stuttered when he did speak, was aggressive in conversation, and almost completely tactless. However, Austen had known him since both were young and the marriage offered many practical advantages to Austen and her family. He was the heir to extensive family estates located in the area where the sisters had grown up." ד. הסרט הוא הדגמה מצויינת של תסריטאות המשלבת מקצוענות והצטיינות בריטית בתחום עם חוסר השראה ועלילה לא מספיק "חזקה". יש כאן עבודה בינונית של תסריטאים מצויינים (שרה ויליאמס וקוין הוד). ההצגה של ג'יין אוסטן ההיסטורית כשילוב של אליזבת בנט המושלמת ולידיה בנט הפתיה הוא בו בזמן הברקה תסריטאית וכנראה נובע מאירועי המציאות. אני לא יודע אם אוסטן אכן ברחה עם אהובה תומס לה-פרוי כדי להינשא (כמו בת דמותה לידיה עם ויקאם) כפי שמוצג בסרט, אבל יתר הפרטים עליו בסרט הם נכונים. ה. להגיד כי "כי הסרט מייפה את סיפור חייה של ג'יין אוסטין" שקול לאמירה שג'וליה רוברטס יפה יותר מארין ברוקוביץ האמיתית. השוואות כאלה תמיד מזכירות לי רפליקה מסדרה בריטית שם אומר מישהו כי אנשים אמיתיים המשחקים את עצמם בטלביזיה מקרינים חוסר אמינות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |