 |
לא בדיחה, אם כי לא חשבתי על הנושא לעומק. משום מה התמונה של חלוקת הסוכריות העלתה אצלי אסוציאציה למחצית אימרתו של צ'רצ'יל ''בתבוסה, התרסה.''
לפני שנה או שנתיים פורסם כאן מאמר שלי שעסק בתגובות שלנו למוות. הרעיון הבסיסי הוא שהאדם הוא החיה היחידה שמבינה מה זה מוות, ומבינה שהיא עצמה עתידה למות. הידיעה הזו גורמת לה לאימה קיומית פנימית, שלא באה לידי ביטוי מודע ביום יום. אחת הדרכים להתמודדות עם האימה הזו היא האחזות במשהו קונקרטי חברתי, לדעת שאתה חלק מחברה ותרבות מסוימת, כך שאולי הרעיון שהחברה תשרוד אחריך יכולה להקל אל רגש האימה שלך. אני בטוח שניתקלת בתופעות שממחישות את זה, בנוסף לזה שהתופעה הודגמה ברחבי העולם. כך שהמוות גורם לאנשים להתקבץ סביב הסמלים החברתיים והתרבותיים שלהם, (פתאום ישראלים בחו''ל מרגישים צביטה של יידישקייט), ואפילו הפלא ופלא לגלות כבוד גדול יותר לסמלים תרבותיים שלא בהכרח הם הסמלים שלהם (כמו כאלו שהיססו אם להישתמש בפסל ישו בתור פטיש אחרי שהם נחשפו למחשבות על מוות).
דבר נוסף שקורא בחשיפה למוות הוא שהפער התפיסתי בין התרבות שלך לתרבות האחרת גובר. אנחנו טובים, חזקים, יפים ונאורים, הם ברברים וחיות בעלי תרבות פרימיטיבית ומגוחכת. אז נוקטים בכל מני צעדים שמחזקים את הראיה הזו, למשל חלוקת סוכריות מצד אחד, ומצד שני יחוסים תת-אנושיים או לא-אנושיים למתנגדים ולאויבים. כך למשל הם חסרי רגישות, אטומים, עדר, פרעושים, ללא חיי נפש משמעותיים, וכו', דבר שמגביר את היכולת שלך לפגוע בהם בלי לזעזע נורמות אנושיות ותרבותיות בהן אתה מחזיק.
המחשבה שמה שצריך לעשות בעזה זאת מכה אחת גדולה, או סידרת מכות הולכת וגוברת נעוצה אולי באיזו מחשבה ליברלית-רציונלית שלא לוקחת בחשבון מנגנונים חברתיים ורגשיים שהשפעתם מרובה (אולי מרובה ביותר) על חיינו. אני מניח שאתה לא שואף להשטח את כל רצועת עזה, קרי להפוך אותה ואת תושביה לאבק ואפר. אם כך, בכל צעד אלים פחות מזה, אתה אולי צריך לקחת בחשבון את ''כאשר יענו אותם כם ירבה וכן יפרוץ.''
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש