בתשובה לאיציק ש., 14/03/08 23:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית רציתי להודות לכל המגיבים על הכתבה על הדיון הפורה והמעמיק. לעניין הערותיך, איציק, הנה תגובתי. בגדול, השאלה העיקרית היא לא מה תהיה המדיניות החברתית-כלכלית במדינה, אלא מי יחליט לגביה. 1. לדעתי המגבלה שהטילו בתי הדין כנגד שביתה "פוליטית" היא אחת המגבלות החשובות שמאפשרות התנהלות תקינה בדמוקרטיה. יש לזכור שכלי השביתה הוא כלי חזק, חזק מאוד אפילו, ויש שיאמרו חזק מדי. זכות לשבות גם כנגד מדיניות ממשלה תביא לכך שארגוני עובדים (ובמיוחד עובדי מדינה ומונופולים) יוכלו בעצם לסכל את מדיניות הממשלה ולמנוע את מימושה. טול מקרה בו הממשלה בוחרת במדיניות כלשהי, למשל החלטה טכנית לארגן מחדש סמכויות במשרד ממשלתי. השינוי אינו נאה לעובדים, והם פוצחים בשביתה ובכך מונעים את הרפורמה. לשר אין כל אמצעי לכפות על העובדים לעבוד, וגם במשא ומתן אין לו כל קלפי מיקוח. אין לו ברירה אלא לקבל את דרישותיהם ולבטל את החלטתו. יוצא שללא הגבלת זכות השביתה לגבי מדיניות ממשלתית, לעובדים יש "זכות וטו" על החלטות מדיניות, והנציג הנבחר על ידי הציבור מנושל מכוחו. זוהי דוגמא קיצונית, אך אפשרית. בתי הדין לעבודה נדרשו בעבר למתוח את הגבול בין שביתות מחאה קצרות, שנועדו למחות על מדיניות ("שביתה מעין-פוליטית") שהיא מותרת לבין שביתה שנועדה לסכל מדיניות ("שביתה פוליטית"). המגבלה על השביתה הפוליטית נועדה לאפשר לנבחרי הציבור לקבל החלטות, פשוטו כמשמעו. שביתת המורים נגד השחיקה בשכרם הייתה ראויה וצודקת. לעומת זאת, ולמרות שכולנו היינו רוצים לראות כיתות קטנות יותר בבתי הספר, ההחלטה על כך לא יכולה להיות בידי המורים, אלא בידי משרד החינוך. אילו היו מקיימים שביתת-מחאה על גודל הכיתות, ספק אם היו פוסלים אותה, אך לקיים שביתה בלתי מוגבלת בעצם מוציא את ההחלטה כיצד לאזן את תקציב החינוך המוגבל מידי שרת החינוך. כנ"ל לגבי המרצים. אילו היו טוענים ששביתתם למשך 3 חודשים היא על הגדלת תקציב החינוך, בעצם היה בכך הפקעה של כח ההחלטה על התקציב מהממשלה והעברתה למרצים. יש הבדל עצום בין "צריך שיהיה להם מילה" לבין מצב שבו השביתה מונעת מהממשלה ליישם החלטות. 2. אינני סבור ש"אין דבר כז חברה, רק אינדיווידואלים", ואני חושב שגם פרידמן והאייק לא חשבו כך (אך לא אדבר בשמם). השאלה היא שוב, כיצד מתקבלים החלטות בחברה. שים לב שלא טענתי שצריך להפריט את מערכת החינוך. אני כן רואה חשיבות גדולה להשתתפות המדינה בתקציב ההשכלה הגבוהה. אבל מאוד חשוב לי כיצד ההחלטות אודות התקציב הזה מתקבלות, כי זה בעצם הכסף של כולנו. לכן אני תומך במתן חופש ניהול למנהלי האוניברסיטאות להעסיק ולפטר מרצים ביתר קלות. כיום המצב הוא שמרצה עם קביעות דבוק לכיסא לנצח. לא ניתן להעסיק מרצה חדש וצעיר עד שהותיק יפרוש, כי מספר התקנים פחות או יותר קבוע. חשוב לי גם שמכללות יהנו מתקציבים שוויוניים יותר. אני לא מכיר מישהו שטוען שאוניברסיטאות מחפשים לפעול למטרות של "רווח" טהור, אבל כן חשוב שהם יפעלו ביעילות. "יעילות" לא אומרת שפתאום כל המרצים יהפכו להיות עובדי קבלן מנושלים מזכויות, אלא להפך, שמנהלי האוניברסיטה יוכלו לקבל את ההחלטות החשובות כדי שיוכלו למשוך את מיטב המרצים ומירב הסטודנטים. דווקא המצב כיום מכריח את ראשי האוניברסיטאות להעסיק מרצים מן החוץ במקום סגל אקדמי קבוע. אבל גם כאן, זכות השביתה של המרצים שימשה כדי לסכל תוכנית (רפורמת שוחט) שתאפשר לראשי האוניברסיטאות את הגמישות הניהולית, ובכך הפקיעו את יכולת המנהלים לנהל את מבנה כוח האדם. לסיכום, הדמוקרטיה אולי לא תמיד מביאה להחלטות שאנחנו אוהבים, אבל כשיטה היא מבטיחה שנבחרי ונציגי ציבור מקבלים את ההחלטות ולא קבוצה כוחנית של בעלי אינטרסים שיכולים להחזיק את המדינה כבני ערובה בשביתה בלתי מוגבלת עד לקבלת דרישותיהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"לעומת זאת, ולמרות שכולנו היינו רוצים לראות כיתות קטנות יותר בבתי הספר, ההחלטה על כך לא יכולה להיות בידי המורים, אלא בידי משרד החינוך." א. המונח "שביתה פוליטית" הוא מונח טעון ומשתנה. מה שלא היה לפני 20 שנה שביתה פוליטית הוא היום שביתה פוליטית. המונח "פוליטית" פירושו שאין כאן מלחמה רק על שכר. בית הדין לעבודה הגביל את זכות השביתה רק לענייני שכר; בדברים אחרים הוא יוציא צווי מניעה. ב. האם כתבת ברצינות שההחלטה אינה יכולה להיות בידי המורים אלא בידי משרד החינוך? כל אנשי מישרד החינוך מסכימים שהצפיפות בכיתות היא מצב אנטי חינוכי וצריך להשתנות. אז מה קורה כאן? מי שמנהל את מישרד החינוך אינם אנשי חינוך; אלו הם אנשי מינהל- כלכלנים שחושבים שהם יודעים טוב מכולם איך צריכה לעבוד מערכת החינוך. הם מגישים הצעות לרפורמות ועל פיהם ישק דבר. כשהמורים באו בתביעה להקטין את הכיתות, לא שרת החינוך צעקה שזה אינו עניינם, לא שמואל אבואב ולא ראשי האגפים במישרד החינוך. הכלכלנים באוצר אמרו את זה.התביעה להקטין את הצפיפות בכתות היא תביעה מיקצועית מובהקת. תנאי עבודה הן של המורים והן של התלמידים. מלבד זאת ארגוני עובדים צריכים לגעת בדברים הפוליטיים. האוצר משתמש באמצעים פוליטיים למכביר במאבקי השכר. הוא מדליף, קונה חלקים מהשובתים באמצעות שיטות ההפרד ומשול. בגדול, המערכות החינוכיות צריכות להתנהל בדרך הרבה יותר דמוקרטית; קודם כל כדי לשמש דוגמה לתלמידים. זאת אולי אחת הסיבות להתנגדות החזקה לשיטה הזאת. שנית,ולהוות שלב לדיון בסוגיות השונות-המורים צריכים לדון בכל מיני סוגיות ולהמליץ. למערכת הריכוזית הזאת יש רק חסרונות. כך גם היה בהדיינויות בין ועד ראשי האוניברסיטאות לבין הכהן. הויכוח לא היה ענייני אלא המנהלים אמרו: " לזה האוצר לא יסכים ולזה -כן." אתה מדבר על מערכת תעשייתית: יש מי שחושב ומנהל ויש מי שמבצע. זה איננו טבע מיקצוע ההוראה- לא באוניברסיטה ולא בבית הספר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |