בתשובה ליאיר, 07/04/08 8:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מסכים איתך שזהו עניין ציבורי. כמו שיש עריצות שיפוטית יש גם עריצות ''ציבורית'' או נכון יותר פוליטית. חוק החמץ מצוי בקטגוריה הזאת. יש מושג כזה שנקרא עריצות הרוב ויש גם עריצות השרידות הפוליטית. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמח שאנחנו מסכימים על היות הנושא עניין ציבורי. אני גם מסכים שההגדרה "עריצות פוליטית" מתאימה יותר מההגדרה "עריצות ציבורית". אבל מדוע חוק החמץ הוא "עריצות פוליטית" וחוק יום הזיכרון אינו "עריצות פוליטית"? ברשותך, אני רוצה להוסיף מימד נוסף דרך "חוקי השבת": פתיחת בתי עסק בשבת יוצרת מצב שעובדים דתיים לא יכולים לעבוד בהם. פעם זה היה רק בבית-קפה שכונתי אבל היום זה קורה בכל רשת: אופטיקה, מזון, מחשבים, ספרים, ביגוד ועוד. וזה רק הולך ומחמיר כי כשלרשת יש אפילו רק סניף אחד פתוח בשבת אז היא מראש רוצה "גמישות תעסוקתית" קרי שהיא תוכל לנייד את העובדים שלה בין הסניפים, ואחר-כך היא גם צריכה שאנשי המחשבים שלה יוכלו להיות זמינים בשבת בשביל לפתור בעיות מהבית ואחר-כך זה ממשיך הלאה. וברגע שאדם דתי לא יוכל להיכנס לעבודה במקום כזה הוא גם לא יוכל להתקדם וכל ההנהלה ונושא גיוס משאבי אנוש ישאר בידי "חילונים" שימשיכו לגייס רק את "הדומים להם" (זה עיקרון ידוע בסוציולוגיה ארגונית). ואחרי הרשת זה משפיע על הספקים שלה שנדרשים גם כן להיות זמינים לצרכי הלקוחות שלהם .. וכו' וכו'.. [גם אני כמהנדס מנוע לעבוד במפעלים רבים בגלל עבודתם בשבת] זאת "הדרה" פשוטו כמשמעו. אתה מבין שיש כאן "כפייה חילונית"? אתה מבין של"אני רוצה לקנות מתי שבא לי ואיפה שבא לי" יש משמעויות רבות נוספות? המצב הרבה יותר מורכב מכפי שניתן לראות אותו דרך המשקפיים המשפטיים ולכן פתרון ציבורי הוא הכרחי. אני מעדיף לשבת ולדבר מאשר לתת לשופט להחליט על הנורמה הציבורית. בטווח הארוך, אם בית המשפט הוא שיחליט בנושאים ציבוריים הרי שהחומות והניכור בין חילונים לדתיים (ובין קבוצות נוספות) רק ילך ויגדל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגע שיש חקיקה, הנושא הופך להיות משפטי. מי שחוקק את החוק העביר את הנושא מהתחום הציבורי הטהור אל התחום בו יש גם עניין משפטי. מה לעשות - שם מתקיימים חוקים. "אני מעדיף לשבת ולדבר מאשר לתת לשופט להחליט על הנורמה הציבורית": אז כדאי לעשות את זה לפני שמחוקקים חוקים. כי כשמחוקקים אותם אז נותנים לשופט להחליט. תזכיר לי מי יזם, לחץ והביא להעברת החוק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שיזם לחקיקת החוק היו המפלגות הדתיות. זה ברור. מה שכתבתי לאיציק ''אני מעדיף לשבת ולדבר מאשר לתת לשופט להחליט על הנורמה הציבורית'' היה בהקשר כולל של העניין הדתי-חילוני ולא רק בנוגע למקרה החמץ. ברור שכאשר יש חקיקה אז הנושא הופך למשפטי, אבל זה לא אומר שבית המשפט יכול להחליף את המחוקקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שהמחוקקים אמרו את דברם בא התור של גופי המינהל השונים לפעול על פי החוק הזה. אם האזרח אינו מקבל את הפרשנות של המינהל לגבי החוק, ואחרי שפנה, העיר, התווכח - אין לו דרך אחרת אלא להדרש לדיון המישפטי על צורותיו השונות- גם בוררות לצורך זה היא דיון מישפטי. איזה ל"דבר" אחר אתה מכיר? ללחוץ על חבר כנסת שיזום שינוי בחוק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך שעדיף פתרונות ציבוריים מאשר מישפטיים. הנושא נידון כאן באתר הזה בכל מיני תחומים. אני יכול לומר לך את דעתי, שהמישפטיזציה העודפת נובעת בעיקר מהעדר מה שאתה מכנה ''לדבר''. הרבה פסקי דין וגם צווי בג''ץ לא ניתנו ברצון רב על ידי המערכת המישפטית. אתה יכול לראות שחלק ממריחות הזמן של הבג''ץ נעשות כדי לאפשר למערכת הציבורית למצוא פתרונות. העברת חוק איננה תמיד בגדר דיבורים. חוק החמץ וחוק החזיר אינם חוקי הדברות אלא חוקי תשלום ללשונות מאזניים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |