בתשובה לליאור גולגר, 11/12/01 20:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם אוכל רק להגן על כבודה של כיתת המחוננים, אציין רק שאצלנו לא הרגשתי שהיו ''טפשים עם פרוטקציה'', ואמנם לא הייתה רמת לימודים גבוהה באופן ניכר לעין, אבל עצם העובדה שהייתי בכיתה מלאה בילדים שמתעניינים בנושאים מגוונים ומעוניינים לדבר עליהם בכיתה, ללא ספק סייעה. בשיעורים בהם למדנו עם תלמידים מכיתות אחרות (יעני, מקצועות בחירה), חשתי בהשתתפות מרובה יותר ועניינית יותר מצד בני כיתתי. ובכל מקרה - ה''בידוד החברתי'' כחבורה של חנונים היה קורה בכל מקרה. לפחות אני אישית הרגשתי מוגן מפני הבידוד הזה, מכיוון שהיה לי חוג חברים רחב בכיתה עצמה. לחובתה של הכיתה אציין שאני אחד הדברנים הגדולים יותר בקורסים השונים באוניברסיטה, ואני חושש שאנשים רואים בי טרחן לא קטן ווכחן בלתי נסבל... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם אצלנו בקושי היו, ורמת הלימודים הייתה סבירה עד טובה. מה שכן, עודדו עבודה אישית של חקר והתנסות, דבר שהיה חסר לי מאוד במסגרת המדכאת של בית הספר הרגיל. באותם ימים ביליתי את מרבית שעותיי בישיבה אינטנסיבית על האינטרנט (דרך חיבור אוניברסיטאי), דבר שללא צל של ספק שינה את חיי ופתח את אופקיי לתחומים חדשים ומרתקים. אני חייב להודות שנהניתי להתנתק במשך יום אחד בשבוע מהסביבה הרגילה שלי, ולהיות מוקף בעמיתיי המוגבלים-חברתית. יש דבר טוב יותר משיעור אנגלית בו רואים סרט של מונטי פייתון בלי הכתוביות ואז מדברים עליו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היית שואל אותי, היה צריך להיות כתוב: "ומעיזים לדבר עליהם בכיתה". עד השישית לא הייתי מוציאה מהפה בכיתה מילה בת יותר משלוש הברות, והכרחתי את עצמי להתעניין בקולקציה החדשה של ד"ר מרטינ'ס, והדוגמן התורן. אף אחד לא אוהב להיות שונה. בטח בגיל צעיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו בדיוק - כשכולם מעוניינים, אז לא צריך ''להעז'', אפשר פשוט לדבר בחופשיות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |