בתשובה ללונה, 10/05/08 20:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה לא כל כך קשה. אני נהיה לחוץ ועצבני רק מלהיפגש איתם, בחוסר נוחות עד חרדתי כשאני נדרש לשוחח איתם ומרגיש רע מאוד עד אובדני כשהמפגש מסתיים. אין לי שאיפה לחזור על זה. זה עומד בסתירה לבני משפחתי ששם, למרות שגם קורים מצבים דומים, אני מרגיש נינוח ומאושר (מה גם שבכל מקרה אני די מתבודד רוב הזמן) ד''א- זה לא קשה להעמיד פנים, גם לעצמי, שהכל בסדר אבל ככל שהזמן עובר הלחץ הולך וגובר עד שאני מנסה לברוח בכל דרך אפשרית אם את רוצה דוגמא, קחי יחסי שכנים- בהתחלה הם אומרים שלום ומדברים קצת אך עם הזמן הם יתחילו להוריד את הראש כשהם עוברים האחד ליד השני וימנעו מקשר עין. אם בטעות יווצר.. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(אני לא פסיכיאטר, אבל אני אף פעם לא מרשה להעדר נתונים למנוע ממני לגבש דיעה:) זה פחד הגיוני לגמרי - אנשים שאתה מכיר הם, בהסתברות גבוהה בהרבה מאנשים שאתה לא מכיר, אנשים שדעתם עליך משנה לך. הגיוני לגמרי שתפחד שהדיעה החיובית שלהם לגביך תשתנה, וכל תגובה שלהם אליך אפשר לפרש גם כגיבוש דיעה שלילית. אתה פחות ממושלם? פאדיחה. אתה מושלם? הנפילה בהמשך תהיה יותר קטסטרופלית. אם אתה לא יכול (ואני לא מאלו שמאמינים שתמיד אפשר ללא אמצעים חיצוניים) להפסיק ליחס לכך חשיבות רבה, תמשיך לסבול. דרך אגב, ככל שיש לך יותר אנשים בחיים, החרדה לאבד את הערכתו של כל אחד מהם יורדת, אז אם תצליח להתגבר על זה למספיק זמן - נגיד, עם תרופות - אפשרי שזה יפתר לצמיתות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |