בתשובה לשלומי, 11/05/08 21:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
פעם, שלחו חייל יהודי בצבא הצאר למשימת סיור קדמי. אחרי כמה שעות הוא חזר לבסיס ואמר שאי אפשר להמשיך לעבור בדרך. אומנם, הוא מצא שביל בטוח, בלי אויב, אבל אז צריך לעבור גשר, שעומד עליו כלב נורא מפחיד. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רק אשה מסוגלת להרוג ככה בדיחה (לא שאני טוב בזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שלא. (המיומנות של כתיבת בדיחה, שונה מאוד מסיפור בדיחה בעל פה. אני רוצה להאמין שבעל-פה זה היה יוצא לי יותר טוב. אני גם מאוד אשמח אם מישהו ידגים כאן איך צריך היה לכתוב את זה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני איני מספר בדיחות דגול, אז העתקתי מן הספר "הצחקתם אותנו - בדיחות פוליטיות" של יצחק גל-נור וסטיבן לוקס: שני יהודים משרתים בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. יום אחד היחידה שלהם היתה צריכה לחצות גשר, והם נשלחים למשימת סיור בשטח. הם זוחלים בשקט אל הגשר, עורכים עליו תצפית מדוקדקת וחוזרים ומדווחים למפקדם: "הארטילריה תוכל לחצות את הגשר - בכך אין ספק. הפרשים - אולי. הרגלים - בוודאי שלא." "אבל איך זה יכול להיות?" שואל המפקד, "הארטלריה כן והרגלים לא?" "המצב הוא כזה," מדווחים שני היהודים, "ראינו בבירור שני כלבים ענקיים בצד השני של הגשר!" ------------------------------------ חשובה כאן התפתחות הדיאלוג עם המפקד כאשר רק בסופו מפתיעה הסיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד! קראתי את כל הפוסטים בבלוג שלא הבנתי מדוע הופניתי אליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבהרתי, התכוונתי לתמונת האייל הכלבלבי, ורק בקשר לבדיחה שסיפרת (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין איזו בדיחה מסוגלת להרוג אישה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה בדיחות שנשים מגיבות עליהן ב''הרגת אותי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכאלו טרם נתקלתי, אבל כן בהלצות שמסוגלות להרוג יחסים עם אישה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
' האם הצבי החזנוב נושא מטען של המוס הקנדי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצבי חזנוב על במותיך חלל בחליל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו חובתי לצרף גם את המורה שלך לביולוגיה לבור העקרבים הענק שלי! (סליחה, למאורת הזאבים הענקית שלי) אתה בטח גם מתקשה להבחין בין צבי לבין אייל, וחושב שאת במבי צילמו וכתבו בחי-בר שליד הכרמל. וברגע זה אני זועק פה את חרדתי הפרטית והחולנית: אני פוחד אך ורק משלום-עכשיו. הן בגלל השלום והן בגלל העכשיו. לכן הריני זועק פה עוד חרדה פרטית וחולנית שלי: יונים. כמעט מרגע שלמדתי לשאת עיניים השמימה, ובטח מרגע שלמדתי לכוון משקפת, אני מתעב את הציפור המגעילה הזאת. המקום היחיד שבו אני מוכן לחייך למראה יונה הוא מסעדה מרוקאית. כגודל שנאתי ליונים כן עוצם אהבתי לזאבים. כמה חבל שאין כאן או אי שם ברחבי הרשת, במה לאוהבי הטורפים האציליים למיניהם, ושל כל מעריצי סיטון-תומפסון (אין כמעט אזכור של הצייד הגדול הזה בכל רחבי הרשת העברית!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלצות מסוג תגובה 480634 מסוגלות בהחלט. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |