 |
אני הטעיתי קצת את ארז. מאחר ורציתי רק להדגיש נקודה מסויימת לא תארתי יותר מדי את הסרט.
ברור שכותרת הסרט היא צינית ואירונית. תאור הסרט כביקורת נגד ''התקרנפות'' היא בהחלט מוצלחת ונכונה. יחד עם זאת יש משהו בסרט שהופך אותו למעניין, מוזר ומפתיע, מה שקשה להגיד על סרטיו האחרים של מוגרבי. סרטיו בד''כ סובלים מן האגוצנטריות האקצנטרית שלו. בסרט הזה מתרחש מעין מעשה בלעם. מוגרבי רוצה להזהיר מפני ''השלמה'' עם הימין ה''מתחזה'' לנורמלי. כדי להראות את הסכנה, מוגרבי חייב להראות את צדדיו האישיים ה''נורמליים'' של שרון. אלא שאז לתוך התסריט של מוגרבי מצליחה להתפרץ אישיות נוספת, שרון עצמו. מוגרבי אולי רוצה להראות איך השטן שרון מתחזה לאיש מן הישוב, אבל הצופה רואה את שרון משוחח עם מוגרבי על הבעיה שיש לו עם הבורקסים המוגשים לו כל הזמן.
מוגרבי אולי רוצה להראות ש''שרון הרוצח מלבנון'' רק נראה ככל האדם, אבל הצופה רואה ששרון ולילי בעיצומה של הפגנה נגדו, משוחחים עם מוגרבי (שלדעתי היה ממארגני ההפגנה הזו) על בית הקולנוע של הוריו. תמונת הסיום ההזוייה שבה מוגרבי מצטרף לשלושה או ארבעה חובשי כיפות בריקוד חסידי, היא אולי מיצוי של כוונת ה''משורר'' להציג את ה''התקרנפות'' שלו עצמו. אבל לעין החיצונית היא חושפת את המורכבות האינסופית של המציאות הישראלית בה מיעוטי הקצוות יכולים להתלכד לריקוד אחד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש