בתשובה לעמרי גולדשטיין, 16/07/08 22:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שאנחנו לא התחרטנו על הכניסה למלחמה אלא שלא ידענו לצאת בזמן (ואני הייתי אומר, חבל שלא נכנסנו עם פחות פינצטות ועם יותר פצצות לא חכמות). אני מקווה שההרתעה מפני מעשים כאלו היא גם מה שמונע נקמה על חיסול מורניה (אם החיזבאללה רוצים בתגובה להתנקש בחיי שר בכיר או קצין צבא בכיר, זה בסדר גמור מבחינתי כל עוד לא יפגעו אנשים נוספים). איפה בן גוריון? יחד עם עוד כמה שליטים שחשבו שרפובליקה עממית סוציאליסטית (באנגלית או ברוסית זה נשמע טוב יותר), בה לעם יש את היכולת להצביע למפלגה הנכונה מדי פעם היא רעיון טוב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נסראללה הפך בעקבות המלחמה ממנהיג של ארגון אחד שמתרכז בדרום לבנון ובעל מעט השפעה בשאר המדינה, לאיש הכי חזק בלבנון. ישראל הצליחה למחוק את ההתפתחות החיובית הראשונה בלבנון ב30 שנה האחרונות (גירוש סוריה והקמת ממשלה מתונה) ונתנה את לבנון במתנה לחיזבאללה ודרכו לאיראן. בדרך הממשלה הצליחה לאבד כל כך הרבה פופולריות עד שלא היה לה את העוצמה המוסרית להתנגד לעסקה הזו, שגרועה לא בגלל הסכנה מקונטאר, אלא בגלל שהיא עוד חיזוק של החיזבאללה. המלחמה הזו היתה הדבר הכי טוב שקרה לחיזבאללה הרבה זמן, והוא היה בהחלט זקוק לזה, מאחר והתחילו להישמע קולות בלבנון שעם נסיגת ישראל אולי כבר אין צורך בהם. בהחלט יכול להיות שפעולה אינטנסיבית וקצרה היתה יותר טובה מלא לעשות כלום. אבל לא לעשות כלום היה כבר יותר טוב ממה שעשינו, ולאור היכולות של כל ההנהגה אז (רה"מ שר ביטחון ורמטכ"ל) עדיף היה לא לעשות כלום מאחר והם לא מסוגלים לעשות שום דבר טוב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |