בתשובה להאייל האלמוני, 12/11/08 23:01
תרבות האח הגדול 495757
נדמה לי שחוקרו של אייכמן (או אחד מהם, שמו הפרטי היה אבנר אאל"ט) פרסם ספר על החקירה.
אייכמן לא נחקר על "המשטרה" אלא ע"י יחידה משטרתית מיוחדת שהוקמה לשם כך (יחידה 06 או משהו כזה). היחידה הזו הורכבה מחוקר (או חוקרים בודדים לכל היותר).
צריך לזכור שמדובר בעידן אחר, בטרם השתלטו הנוהל התקנון והעמדת הפנים על המהות. מה כבר היה למשטרה לחקור את אייכמן? מצד אחד נתנו לו והוא כתב ספר שלם שפרט את גירסתו (אותו חוקר שהזכרתי טען שספר זה הושמד) ומן הצד השני היו עדים שנכחו בעת פעילותו של אייכמן ויכלו להעיד על פעילויותיו והיתה עדות דוקומנטרית שנאספה ע"י מוסדות ממשלתיים וחוקרי שואה וכל שנדרש היה עבודת עריכה וסידור.
מעניין לציין שגם המלומדת חנה אהרנדט נפלה לדעתי באותו פח שנופלים בו אלו המדברים על "חקירה משטרתית" של אייכמן. בספרה הביקורתי "אייכמן בירושליים" אחת הנקודות המועלות היא מעורבותו (או למעשה אי-מעורבותו) של אייכמן בפרשת הרצח של כחצי מיליון יהודים ע"י יחידות הכיבוש של הס"ס בעת הפלישה לרוסיה (41-42, לפני שהחלה ההשמדה התעשייתית בגז). מאחר ואייכמן היה מעורב אישית בשילוחם של מאות אלפי יהודים אם לא מיליונים למחנות ההשמדה, מה מידת החשיבות של מידת מעורבותו המדוייקת בנגזרת זו או אחרת של מפעל ההשמדה? גזר דינו של אייכמן לא היה סכום מתמטי של העונשים שהיה ראוי להם בשל כל אחד ואחד ממעשי הפשע שניתן להוכיח כי היה מעורב בהם, אלא בשל עצם מעורבותו הכוללת במפעל ההשמדה. לעניין זה, כל מה שהיה רלאבנטי הוא מידת הבכירות של אייכמן בהירארכיה של המפעל הזה. כראש המחלקה היהודית בגסטפו, הוא היה קרוב לודאי בכיר מספיק כדי להצדיק את גזר דינו.
תרבות האח הגדול 495758
הספר "אייכמן בירושלים" התבסס על הכתבות שכתבה חנה ארנדט כשליחה של ה"ניו יורקר".יש שם התייחסויות לישיבות קונקרטיות שעסקו בנושאים קונקרטיים. אני זוכר את עצמי עוקב כילד אחחרי המישפט והתפלאתי על הדיונים הדקדקנים באירועים מסויימים; שאלתי את עצמי האם לא מספיקה הידיעה וההוכחה לגבי תפקידו הבכיר בארגון ותיאום מערך ההשמדה? אין מה לעשות: הפרקטיקה המישפטית דרשה עיסוק בעובדות של מעורבות אישית ברצח.
תרבות האח הגדול 495897
כילד ודאי שתהית על כך, אבל במשפט הספציפי הזה מה שדרש את הדקדקנות הרבה לא היה רק הפרקטיקה המשפטית אלא גם הצורך לשמוע ולהשמיע את העדויות.
תרבות האח הגדול 495899
נכון. ארנדט טוענת שהמישפט היה משפט ראווה.
תרבות האח הגדול 495984
את העיקרון שמשפט משמש גם כבמה ציבורית ופיתחון פה לקורבנות אימצו במשפטים הבינלאומיים של הפשעים ברואנדה וביגוסלביה לשעבר.

האם אתה סבור שעיקרון זה מוטעה?
אהרנדט בירושליים 495985
דוקא אין שם שום התיחסויות לישיבות קונקרטיות שעסקו בנושאים קונקרטיים במובן של ציטוטים, תאורים מפורטים, מסמכים ועדויות. היא כן מעלה עניינים קונקרטיים ממסכת ההאשמות של התביעה במסגרת טענותיה שהמשפט לא חקר/הוכיח את ההאשמות הקונקרטיות הללו אלא ניצל את זמנו למשפט ראווה.
אהרנדט כמובן שלא היתה מסכימה לטענתך (שהיא הציגה את משפט אייכמן כמשפט ראווה), אבל למעשה זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא הקפידה לשבח את השופטים ולציין את שמירת זכויותיו של הנאשם והפנתה את רוב טענותיה כלפי התובע גדעון האוזנר שבו ראתה שלוח של בן גוריון ומפא"י.
למעשה "הדיונים הדקדקנים באירועים מסויימים" והעיסוק ב"עובדות של מעורבות אישית ברצח" היו חלק מהעיסוק בנושא המרכזי של המשפט.
אייכמן הציג עצמו כפקיד בירוקרטי זוטר שמילא הוראות. במידה והיו לו יזמות אישיות שלו הן היו תמיד בכיוון ההומני ולטובת הנרצחים.
התביעה קבלה על עצמה את כיוון ההגנה של אייכמן ונטלה על עצמה להפריך אותו.
ראשית היה העניין המעט איזוטרי של מקרים פרטיים בהם היתה מעורבת הוראה אישית של אייכמן. באופן קיצוני הועלו טענות לפיהם אייכמן במו ידיו רצח אדם זה או אחר (הטענות הללו אאז"ן לא הוכחו). אבל בעיקר עסקו במקרים בהם אייכמן באופן אישי דאג לשילוחו של אדם זה ואחר ל"מזרח". מקרים כאלו הקשו על אייכמן לטעון שמישהו אחר היה מעורב בהוראות אלו. ומכאן גלשו לדיון בצו הקטיגורי של קאנט (כמה מחוייבות יש לו לפקיד הבירוקראטי לדאוג לא רק לביצוע כתבם של ההוראות שקיבל אלא גם לפעולה עצמאית ברוח בה ניתנו ההוראות).
שנית, היה העניין שאייכמן הכחיש או טען ש"אינו זוכר" כל עניין שהיה בבחינת חריגה ממילוי הוראות מבחינתו. התביעה ניסתה להפריך את הכחשותיו ולהוכיח כי בניגוד לטענותיו הוא היה מעורב בהוראות ופעילויות כאלו ואחרות.
כל זה אפשר לפרש כדקדקנות משפטנית אם אינך זוכר מה עמד מאחורי זה.
אהרנדט, האם הרוחנית והקדושה של הפוסט ציונים בני ימינו, התיחסה לכל העניין כמריבה פרטית בקהילת יוצאי גרמניה ובנותיה (האוזנר ,הלוי, לנדוי ואהרנדט עצמה) וסנטה בהם (בעיקר בהאוזנר) על שהם מסכימים לפעול כעוזריהם של האוסט-יודן הנבערים (בן גוריון ומפא"י, על משקל וישיניסקי המנשביק המשרת את סטלין הבולשביק במשפטי הראווה של מוסקבה). (הפיסקה האחרונה היא תיאור "סאטירי" שלי ולא תאור אובייקטיבי של תוכן ספרה. איני טוען שאהרנדט אינה ראוייה לעיון או לדיון כבד ראש ואנסה להצדיק את התאור המעט קיצוני הזה בסוף התגובה).
הטענה שלה היתה כפולה. מצד אחד טענה שחלק מן הטענות כלפי אחריותו האישית של אייכמן לא הוכחו (למשל אני זוכר שטענה שאייכמן לא היה מעורב בפעילות ה"איינזץ גרופן" בבריה"מ הכבושה). בעצם, שוב מבלי להודות בכך במפורש, היא התייצבה לצידו של אייכמן והסכימה לטענתו שהיה פקיד נמוך ובנאלי בהירארכיה הנאצית של מפעל ההשמדה.
מצד שני היא טענה שחלק גדול מן המשפט הוקדש להעלאת עניין השואה בכללותו ובפרט לנושאים שלא היה להם קשר אישי לאייכמן. היא הזכירה זאת מבלי להתנגד לכך. כך גם לא טענה במפורש "משפט ראווה", אך השאירה את העניין באויר בבחינת ריח רע.
כבר בזמנו העיר בחוכמה גרשום שוקן שאהרנדט לוקה ב"רגש היהודי" שלה. גם אילו צדקה אהרנדט בשאר דבריה האם ניתן היה לשלול מן הקרבנות את יומם בבית הדין גם אם לדברים שאמרו לא היה קשר ישיר למפעלותיו של אייכמן?
גרוע מכך, אהרנדט משום מה לא העלתה בדעתה כי לאייכמן אין עניין להשתתף בדיון היורידי הפנימי של חבורת ייקים והוא פשוט מנסה להציל את צווארו באמצעות שקרים פשוטים ולא מטאפיזיים. כיום די ברור שאייכמן היה פקיד די בכיר במכונת ההשמדה הגרמנית. בודאי, הרבה יותר בכיר ממה שהתיימר להיות בזמן משפטו. למעשה נראה שתכנית ההשמדה תוכננה ובוצעה ע"י פקידים בדרגתו של אייכמן כאשר הבכירים מהם רק מסכסכים ביניהם ומאיצים בהם חליפות. איש אינו טוען שהשמדת יהודי אירופה היתה פרי רוחו של אדולף אייכמן אבל אילולא הוא ושכמותו קרוב לודאי שלא היתה מתבצעת.
אם הדיונים הללו נראו לאיציק ש. טרחניים ודקדקניים לא היה זה משום חוסר הרלאבנטיות או בגלל פרקטיקה משפטית עיוורת. הרבה יותר סביר להניח שהיה זה בגלל חוסר הכישרון והברק של התביעה הישראלית. דוקא את האשמה הזו משום מה אהרנדט לא ששה להטיל על יוצאי התפוצה שלה. השנים שעברו מלמדים כי השופטים, ה"דיונים הדקדקנים" ובפרט הקטיגור האוזנר (שאהרנדט כל כך נטפלה אליו) היו רק הערה בספרי ההיסטוריה. דוקא היקפה המלא של השואה שהתפרץ לחלל התודעה הישראלית במשפט זה היה העיקר. נקודה זו היא שהביא אותי להדביק לפולמוס אהרנדט וה"בנאליות של אייכמן" את התאור האולי מזלזל מדי של "מחלוקת פנימית בעדות הייקים".
אגב, יעקב לזוביק בדוקטורט שלו, 495987
הלך ובדק את המחלקה הרלוונטית של אייכמן וחבריו ומעשיהם עוד בטרם המלחמה, והתוצאות שלו - שבניגוד לארנדט לא התבססו על התרשמות מאדם ממושקף זקן בתא זכוכית - מעלות שקשה מאוד לומר שמעשיו של אייכמן היו 'בנאליים', והאיש היה אנטישמי פעיל ויוזם עוד בטרם המלחמה.
אהרנדט בירושליים 496201
גרשם שלום העיר שארנדט לוקה ב"אהבת ישראל" שלה, לא שוקן. הוא טען במכתבו אליה שאין בה שמץ של "אהבת ישראל". מדוע אתה חושב שזו הייתה חוכמה גדולה? חנה ארנדט אמנם הייתה יהודיה אך יחסה ללאומיות ולציונות היה מסויג.
בעיני ארנדט ניסתה להצביע בין השאר על השימוש הפוליטי של מדינת ישראל הצעירה בשואה.
אהרנדט בירושליים 496206
זוהי בדיוק טענתה של ארנדט.
אהרנדט בירושליים 496222
א. קודם כל תודה על התיקון אתה כמובן צודק. הכוונה כמובן לחוקר הקבלה והמיסטיקה היהודית שהיה ידיד של אהרנדט גרשם שלום [ויקיפדיה] ולא למייסד והעורך של עיתון הארץ. מאחר ופרשת אהרנדט נקראת בעיני כמעט כמחלוקת פנימית בעדת יוצאי גרמניה, הרי לך עוד 2 ייקים משכילים שהתבלבלו לי.

ב. אכן כפי שכבר נכתב כאן, אהרנדט הצביעה על השימוש הפוליטי של בן גוריון ומפא"י בשואה (כלומר במשפט אייכמן, הניסוח שלך עדיף ע"פ התאור "משפט ראווה") ולכן היא כל כך חביבה על הפוסט-ציונים. בדרך הייקית האופיינית לה נדמה לי שהיא גם הניחה בפני הקורא את הטענה (מבלי להכריע בדבר צדקתה) שישראל כלל לא הייתה רשאית לשפוט את אייכמן משום שראשית, כלל לא היתה קיימת בזמן שבוצעו הפשעים שנידונו. שנית, במשפט הוגן לא הקרבנות שופטים את הנאשמים. ושלישית, האקט של חטיפת אייכמן היה פשע מעשה ידי מדינה בפני עצמו, ש"הרעיל" את הזכות לשפוט את הנחטף.

ג. אפשר אכן לתאר את יחסה של אהרנדט לציונות ולישראל כמסוייג (ללאומיות אף יותר מכך). אני הייתי רוצה לתאר את היחס הזה בצורה מורכבת יותר. לא רבים זוכרים שאהרנדט היתה ציונית פעילה (פעלה במסגרת עליית הנוער לפני ובזמן המלחמה) ומעולם לא התכחשה או התנערה מפעולתה זו. אני הייתי מייחס את יחסה המסוייג והביקורתי לישראל לשני מניעים קצת פחות שכלתניים.

ד. ראשית אהרנדט היתה מתבוללת מאוד וחסרת כל זיקה ליהדות שהפכה לציונית בגלל האנטישמיות הנאצית (ומכאן יובן רמז מרושע שהיה טמון בדברי ג. שולם). לאחר המלחמה היתה אהרנדט מלומדת נחשבת מאוד בארה"ב ובגרמניה ולימדה באוניבסיטאות הנחשבות ביותר. אני משער שהיא סבלה ממצפון רע ביחס להמנעותה ממימוש אמונתה הציונית החדשה ולכן במשך הזמן יחסה לישראל הלך ונחמץ.

ה. שנית אני משער גם שהיא קנאה בסתר בחלק האקטיבי שנטלו מכריה יוצאי גרמניה בבניינה של מדינת ישראל הצעירה והדינמית ובפרט במעורבות האקטיבית של הענף האקדמי והיורידי של הקהילה הזו. את כל זה יש להשוות לקיום הפסיבי והתלוש יותר של הפליטים האקדמיים מן היבשת הישנה ביבשת החדשה. זוהי נקודה שאולי תהיה מעט בלתי מובנת ודי מפתיעה לקוראים צעירים אבל צריך לזכור שאנו מדברים על ראשית שנות ה-‏60 ועל ישראל די אחרת.

ו. אני חושב שהערתו של שולם על החסרון ב"אהבת ישראל" אצל אהרנדט היתה קולעת משום שהיא מתארת נכון את היחס השכלתני והנוקדני שבו התיחסה אהרנדט לכל פרשת משפט אייכמן. אך בעיקר אני חושב שהוא התיחס לכך שכולם (השופטים, ההגנה, התביעה והציבור) ידעו שלחלק גדול מן העדויות במשפט לא היה קשר אישי ומיידי עם אייכמן. אפשר היה להתיחס לכך כסממן של משפט ראווה, אך מי שחש יותר משמץ סולידריות עם העם היהודי יכול היה להבין זאת כיומם של הקרבנות בבית הדין שאסור היה למנוע אותו מהם.
אהרנדט בירושליים 496265
א. ידוע לי שארנדט הייתה ציונית לפני קום המדינה אולם יחסה האוהד לציונות השתנה בעקבות בחירות ותהליכים מסוימים שחלו בה. ארנדט טענה שישראל נסמכת על שולחנם של אחרים, קרי המעצמות הגדולות שמעבר לים, ואינה קושרת יחסים עם עמי האזור. לטענתה, ויש לומר שבכך היא צדקה, לפחות באופן חלקי, ישראל תהפוך לגטו יהודי של טנקים ומצעדי צבא. המדינה תקדיש את מיטב אונה למלחמה, תהפוך ללאומנית ומסתגרת ולא תפנה את משאביה לתחומי חיים אחרים.

ב. תפיסתה של ארנדט את הלאומיות היה מורכב. היא ידעה שבמצב הפוליטי הבינלאומי כפי שהוא כיום, או כפי שהיה בזמנה, מדינת הלאום הכרחית על מנת לממש את זכויותיו, שתמיד נקנות לדעתה,תמיד פוליטיות ואף פעם לא טבעיות, של האזרח ולכן היא תמכה בארגון מסוג זה והתנגדה ללאומיות מתבצרת ומסתגרת שעשויה להוביל ללאומנות. במילים אחרות, היא ראתה בלאומיות כלי ולא מטרה, מסגרת שבתוכה ניתן לקיים את האמנה האזרחית.

ג.אני מאמין שארנדט הבינה שהשימוש שעושים בן גוריון וחבריו לממשלה הראשונה בתנ''ך ובמקורות לצורך מימוש זכותנו על פיסת קרקע זו עשוי להוביל לכך שהצביון של ישראל לא יהיה חילוני לחלוטין. היא, כחילונית גמורה, שאפה שהמדינה שתקום תהיה חילונית במהות.

ד. אכן, ארנדט הייתה יהודיה גרמניה מתבוללת שהיגרה בזמן המלחמה לארה''ב. היא לא נכחה בגרמניה בזמן השואה ועל כן לא יכלה לגלות אמפתיה מלאה לביטויי העדים שבעיניה היו בלתי רלוונטיים למשפט. בזמן השואה, או אפילו לפניה, היא תמכה בהקמתו של צבא יהודי לוחם.
השואה, לדבריה, אינה אקסקלוסיבית לעם היהודי ותהא זו טעות להציגה ככזו אלא היא פשע נגד האנושות שבוצע בגופו של העם היהודי. השואה עשויה להתרחש בכל מקום וכל אדם עשוי לקחת בה חלק. ארנדט התייחסה לצד האוניברסלי של השואה והתגדה לניכוסה על ידי העם היהודי.
אהרנדט בירושליים 496292
אולי תגובתי זו אינה נחוצה משום שאיננו חלוקים בעיקרי הדברים, אך אני מוסיף וכותב כדי להסב את תשומת הלב לאוירת הימים ההם שהיא יותר עניין של גישה (attitude) מאשר של עובדות.

א. אהרנדט מעולם לא החליטה או הודיעה שהיא אנטי ציונית ומעולם לא התנערה או הביעה מחשבות שניות לגבי פעילותה בעליית הנוער הציונית.

ב. למעשה אהרנדט ולא רק היא (אלא כל הסביבה האינטלקטואלית של יהדות גרמניה פוסט 1933) היתה מאוד אנטי לאומית. הם ראו בלאומיות את מקור כל הצרות באירופה. ולכן אהרנדט הסתייגה מישראל בגלל הסתייגותה מהלאומיות ולא להיפך. למעשה יהודי גרמניה שנטו לשמאל הליברלי ראו בלאומיות היהודית את היוצא מן הכלל החיובי של הלאומיות השלילית בד"כ. הציונות הוצדקה בעיניהם אך ורק בגלל הנבזות של האנטישמיות והפאשיזם. אני לא זוכר התיחסות בספר עצמו למיליטריזם יהודי נוסח "גטו יהודי של טנקים ומצעדי צבא" (זה כמובן לא אומר שלא היתה כזו בכתבים אחרים). אבל גישה כזאת נראית מאוד מוזרה ביחס לישראל הצעירה של שנות ה-‏50-60 שזה עתה ניצלה בקושי מהתקפה של כל שכנותיה. יותר נראה לי שהמיליטריזם התקשר אצל אהרנדט עם הנאציזם הגרמני. גם התבטאויות נגד תאוקרטיה יהודית, אני חושב שלא היו בספר, אם כי זה נראה לי יותר מסתבר (שוב אהרנדט וסביבתה ראו באורתודוקסיה הדתית תכונה מרגיזה השייכת לאוסט-יודן).

ד. לא טענתי שאהרנדט לא גלתה אמפטיה לסבל היהודים מידי הנאצים. היא שהתה בגרמניה עד 1937 וגם אח"כ בצרפת הפליטים היהודים לא רוו נחת מדי הימין הצרפתי. לא נדרשה ממנה אמפטיה מיוחדת כלפי הזולת כדי להבין מה עברו היהודים מידי רודפיהם. אם לא אמפטיה וסולידריות עם עמה הנרדף, מה גרם ליהודיה מתבוללת וגרמנית עד עומקי נפשה להפוך לפעילה ציונית? ההתבטאות של שולם מלבד הרמז הנבזי לחייה האישיים של אהרנדט, התיחס לסולידריות שלה עם העם והגורל היהודי ולא כלפי היהודים כפרטים. מה שהיה חסר אצל אהרנדט הוא נכונות להכיר בקשר ההמשכיות שבין מדינת ישראל לגורל היהודי. אך על כך כתבת גם את/ה.
אהרנדט בירושליים 496323
ד. "מלבד הרמז הנבזי לחייה האישיים של ארנדט". אפשר פירוט?
אהרנדט בירושליים 496349
אני מניח שהוא מתכוון לעובדה שהיא בזמנו ניהלה רומן עם (הנאצי לימים) היידגר.
אהרנדט בירושליים 496357
א. אולי רמז לבעלה הלא יהודי ולקשר הרומנטי עם הפילוסוף הנאצי היידגר. קטע מתשובתה של אהרנדט להאשמתו של שולם אפשר לקרוא ב-http://www.lrb.co.uk/v29/n09/butl02_.html ונראה שגם היא חשה ברמז האישי.

ב. תשובתה גם מפתיעה מפני שהיא בעצם מודה בנכונות טענתו של שולם.

ג. בינתיים מצאתי את הביקורת של אהרנדט על המיליטריזם הציוני. למרבה הפתעתי, הביקורת הזאת לא רק קדמה למשפט אייכמן אלא אפילו לקום המדינה. המדובר במאמרים "משבר הציונות" מ-‏1943 ו"עיון חוזר בציונות" מ-‏1945. ולכן מדובר יותר בנבואה ואזהרה מאשר ביקורת על מצב קיים. נראה לי שאהרנדט היתה קרובה לדעות של "ברית שלום" תנועה ששאפה לדו-קיום בשלום עם הערבים עוד לפני קום המדינה (מיסודם של אינטלקטואלים יהודיים אנשי האוניברסיטה העברית, הוגו ברגמן, הרב י.ל. מאגנס, מרטין בובר, גרשום שולם, ארתור רופין, ארנסט סימון). כפי ששערתי אהרנדט התנגדה למדינה לאומית (כלומר לסוברניות מדינית טריטוריאלית על בסיס לאומי) ושאפה לקיום לאומי לא מדיני. הכיוון שלה היה פדרטיבי (במסגרת פדרציה אירופית של כל עמי אירופה) או פדרציה דו-לאומית (המדינה הדו-לאומית של הפוסט ציונים). בניגוד ל"ברית שלום" נראה לי שהיא לא חשבה על אוטונומיה בחסות מנדט בריטי מפני שחשבה שחסות של מעצמה חוץ איזורית תסייע ליהודים להתנתק משכניהם הערבים.

ד. אני מוכרח להודות שהופתעתי מן החדות הנבואית של אהרנדט ומיכולתה לנתח התפתחויות מזמן הכתיבה ולתוך העתיד. בדיעבד היתה הרבה תבונה וראייה לעתיד בניתוחה של אהרנדט את הסיכסוך היהודי-פלשתיני. נראה שאהרנדט היתה מאותם יהודים בודדים (כמו ג'ורג שטיינר) שבאמת אוהבים את הקיום היהודי בגלות ומעדיפים אותו ע"פ קיום עצמאי ככל העמים האחרים. במובן זה היא היתה לחלוטין אנטי-ציונית.

ה. מאחר והכרתי רק את "אייכמן בירושליים", אני חייב להודות שכעת נראה לי שזה רעיון די רע להכיר את ארנדט דרך הספר הזה. הספר די משעמם וחוזר על עצמו. אהרנדט כפי שכתבתי נכנסה לאיזה ויכוח דקדקני ונוקדני עם ההליך המשפטי של משפט אייכמן. בסופו של דבר כל המבנה המסובך שהיא בנתה בספר כדי להציב את אייכמן בתמונת הבנאליות של הרוע, מתמוטט ומתפורר לאפר מפני שהיא מסרבת להכיר בעובדה הדי טריאביאלית שאייכמן פשוט משקר כדי להציל את עצמו ולכן אי אפשר לבסס סטרוקטורה רעיונית על התבטאויותיו. אייכמן לא היה בנאלי לא רק בחריגותו (כפי שהודתה אהרנדט) אלא גם במעמדו ובהשפעתו האישית על מפעל ההשמדה.

ו. נראה שבכתבים אחרים שלה שבהם היתה פחות דוקטרינרית, היא היתה יותר מעניינת ובלתי צפוייה.

ז. למשל בתשובתה לשולם היא מציינת כצפוי שאי ההפרדה בין דת למדינה בישראל הוא אסון, אך היא תוקפת פוליטיקאית ישראלית בכירה (נשמע כמו גולדה מאיר) דוקא על כפירתה הסוציאליסטית באלוהים.
אהרנדט בירושליים 496377
ב. בעיניי אין זה כה מפתיע שהיא ''מודה'' בטענתו של שולם. היא הרי ודאי לא ראתה בכך עובדה מבישה, אלא אולי אפילו ההיפך מזה.

ד. אכן אותה נבואיות שציינת היא מרשימה ביותר.

ה. לא זכור לי שאייכמן הואשם בשקרים במהלך המשפט. בכל מקרה, קשה להניח שחשב שיש לו סיכוי להינצל מהוצאה להורג, ולכן ייתכן בהחלט שאמר את האמת כפי שראה אותה (או כפי שדרצה לראותה).
אהרנדט בירושליים 496445
ב. יש מאמר מעניין של סטפן מוזס בנושא, לפיו שולם השתמש במושג "אהבת ישראל" במובנו השגור ביהדות מזרח אירופה, שמשמעותו - חסד ורחמים, מושג שארנדט למעשה לא הכירה ופירשה באופן מוטעה.

ה. זכור לי שאיימן טען במשפט שהוא נהג בפונקציונרים היהודים בעדינות ("Ein Spiel mit rohen Eier"). עד כמה לדעתך נבעה האמירה הזאת משקיעתו ב"אמת כפי שרצה לראותה"? לא סביר יותר שהוא פשוט שיקר?
הוא בוודאי שיקר. 496449
לא זוכר את השמות, אבל יש כמה וכמה פונקציונרים יהודיים שתיארו יחס מאוד לא עדין מצידו, גס, ברוטאלי, וכן הלאה.
הוא בוודאי שיקר. 496458
בין היתר ישראל קסטנר.
אהרנדט בירושליים 496489
ב. האם פירוש המושג "אהבת ישראל" ביהדות מזרח אירופה היה חסד ורחמים באופן כללי, או ביחס ליהודים?

ה. למרבה הצער - כו, עדיין יתכן, לדעתי, שהוא סיפר את האמת כפי שרצה לראותה. לפחות לאחרונה נתקלתי לא מעט בתופעה של אנשים שהאמת מצטיירת להם אחרת בכל רגע, פחות או יותר, בהתאם לאופן שבו נוח להם לראותה - וזה בלי שה"פיתוי" לכך יהיה הימור על חייהם, וכשהמציאות שבה מדובר הרבה פחות עמוסת פרטים ואירועים והרבה יותר קרובה כרונולוגית לזמן תיאורה.
אהרנדט בירושליים 496508
ב. לפי מוזס היה לזה גם מימד אוניברסלי. דהיינו, עם ישראל צריך היה להיות רחמן כלפי העולם.
אהרנדט בירושליים 496518
אם כך מעניין באמת מדוע שלום האשים אותה בהיעדרה של תכונה כזאת.
אהרנדט בירושליים 496615
לדעתך, הספר שלה מלא בחסד ורחמים?
אהרנדט בירושליים 496621
לאו דווקא, אבל האם לטעמך ספריו של שלום מלאים בזה?
מידה כנגד מידה? 496628
אם קראתי משהו שלו, זה היה קשור לקבלה (מכורח העניין, המילה "(ספירת) הרחמים" בודאי הוזכרה.)

רוצה להסביר למה זה קשור?
מידה כנגד מידה? 496634
לזה שלא ברור לי איך אפשר לראות על פי ספרה שארנדט חסרת ''חסד ורחמים''.
היחס שלה כלפי היודנראטים למשל, 496649
פעמים רבות עושה רושם שלילי יותר מאשר כלפי אייכמן. הוא בורג במערכת, אבל הם - אם הם לא היו משתפים פעולה...

איפה החסד והרחמים פה?
אהרנדט בירושליים 496447
ה. מדוע לא? גרשום שלום טען שאסור להוציא אותו להורג ורבים חשבו כמוהו. לאורך כל החקירה והמשפט טען אייכמן שהוא לא עשה אפילו פעולה אחת ללא הוראה ישירה ממישהו מעליו. כל מה שאיציק כינה חקירה דקדקנית ופרקטיקה משפטית שנמשכה לאין קץ ובאה במקום הצגת השואה בכללה לה ציפה הציבור, היתה מפולת של מסמכים ועדויות על הוראותיו ופעילותו של אייכמן. לא זכור לי שאפילו במקרה אחד הצליחה ההגנה להציג מסמך או עדות על הוראה מקבילה שקבל אייכמן. כל מה שהיה לו להציע היה או "אני לא זוכר" או הסתמכות על הצו הקטגורי המורה לו למלא בתוכן כמיטב יכולתו את ההוראות הכלליות שקבל מן הממונים עליו.

ו. כל ההיסטוריוגרפיה המודרנית של מלה"ע ה-II, מלמדת אותנו שהיטלר כמעט שלא עסק בעניינים לא צבאיים בזמן המלחמה. גרינג הסתפק בפרצים של פעילות בין תקופות ארוכות של מנוחה והימלר הסתובב ללא מנוח בין מפעלותיו כמו מנהל בית ספר המרצה ומפקח על המורים שלו. המוציאים לפועל והמבצעים של השמדת היהודים באירופה היו פקידים בדרגתו של אייכמן, קצת מעליו, קצת מתחתיו וזהו. מנקודת מבט זו כל עדותו של אייכמן היתה שקר מוחלט. רק אהרנדט שמאוד "רצתה" להאמין לו, היתה מסוגלת להשתמש בטענותיו כדי לתמוך במשהו בו האמינה מלכתחילה.
אהרנדט בירושליים 496467
שוב אני חייב לציין שעבר הרבה זמן מאז שקראתי את הספר, אך הרושם שלי היה שלא נכון לומר על ארנדט שהיא האמינה לתפקידו הזערורי במערכת ההשמדה; היא יצאה נגד ההצגה של כל הלכידה והמישפט כאילו שתפסו את היוזם, המנהל והמוציא לפועל היחיד והעיקרי. היא סלדה בעיקר וציינה את זה מספר פעמים, היה מהראוותנות שסביב הלכידה והמישפט. מה שאתה מביא כגימוד מחלט של תפקידו, הוא העמדת תפקידו בפרופורציה הנכונה. האם אייכמן טען שהוא קיבל פקודה לכל תיאום שהוא עשה? לא . לשאלות ברמה הזאת הוא ענה שאיננו זוכר. לגבי החלטות גדולות כמו למשל, להשמיד את יהדות הונגריה יתכן שקיבל פקודה בע"פ. אינני זוכר שארנדט הציגה אותו כפקיד אפור ונטול יוזמה.
אהרנדט בירושליים 496474
בסדר אנסה לדייק את התנסחותי. אהרנדט לא עסקה ב"גימוד" חלקו של אייכמן בשואת היהודים (גם אם הדבר נבע מכך שהקפידה להצביע על האשמות כלפיו שלא הוכחו).

א. אהרנדט עצמה אמרה שאייכמן היה במעשיו חריג מפלצתי. מה שהיה חשוב לה להוכיח הוא שלא היה באישיותו של אייכמן עצמו איכות מרושעת החורגת מן האישיות הנורמלית (הבנאלית). טענתה היתה שבהינתן מעמדו ומצבו של אייכמן, בני אדם רבים היו נוהגים כמוהו ואין במעשיו משום ראיה לאישיות חריגה במובן הפסיכופתי. היוצא מכך בהגותה של אהרנדט הוא ששואת יהודי אירופה היתה חלק טבעי של ההיסטוריה האנושית והבנאליות של הרוע. הסופר ק. צטניק בערוב ימיו ניסח זאת כך: "אושויץ לא היתה על פלנטה אחרת." הרוצחים היו בני אדם, אני ואתה.

ב. לרוע המזל, המציאות היתה שאייכמן לא "התאים" לתפקידו בתאוריה. הוא היה פקיד "מצפוני" במיוחד שמסירותו למשימתו היתה מעל ומעבר לדרישות התפקיד. שוב ושוב הביאה התביעה ראיות ל"מסירותו" האישית ול"התמסרותו" המלאה למילוי תפקידו ומעבר לתפקידו (כולל מכתבים בהם עמד על שליחתו למזרח של פרט יהודי כזה או אחר). כאשר אדם שגולת פעולתו היתה תאום משלוחי יהודים ל"מזרח", מציג עצמו כמומחה לענייני יהדות, כיצד ניתן להתיחס לדבריו בדרך אחרת מאשר דברי הבל ושקר, גם אם לא היה מעורב אישית בכל פן ופן של השמדת היהודים?

ג. הדרך בה בחרה אהרנדט להתמודד עם "עמלנותו" החריגה של אייכמן היתה מפוקפקת. מצד אחד היא התבצרה מאחורי העדויות המרובות על השואה בכלל שאיש לא טען שאייכמן מעורב בהן ישירות (מוטיב משפט הראווה). מן הצד השני היא קבלה את גישת ההגנה לגבי ההוראות הספציפיות החתומות של אייכמן כי עד לקבלת עדות שוללת אבסולוטית לא ניתן לסתור את האפשרות כי אייכמן רק חתם על ניירות שהכינו לו אחרים או קיבל הוראות בע"פ מבכירים ממנו (אלמנט "הפרופורציה הנכונה").
אהרנדט בירושליים 496488
שלום חשב שאין להוציאו להורג? מדוע?
ובמידה שהוא אכן היה רק ממלא במעשיו "הוראות כלליות" של הממונים עליו - האם לא היה צריך להוציאו להורג?
אהרנדט בירושליים 496491
בלי קשר. היתה זו אהרנדט שנטתה לשקול את הגרסה ה''פסיבית'' של אייכמן, לא גרשום שולם. שולם (דומני שגם מרטין בובר) התנגד להוצאה להורג מטעמים מוסריים ואתיים. הוא ראה בכך הדרדרות לסטנדרטים האתיים של הנאצים ודומיהם. מאחר והוצאתו להורג של אייכמן לא יכלה לכפר על פשעיו, הוא סבר, אני חושב שהוצאה להורג רק תפחית במשהו את משמעות פשעיו.
אני חושב שקראתי שגם פרופ' לייבוביץ' התנגד להוצאה להורג בנימוק מוזר משהו ואופייני לשיטתו. הוא טען שאת אייכמן יש להרוג כמו שהורגים כלב שוטה בשדה. הפיכת ההוצאה להורג של אייכמן למעשה של המדינה ובתי המשפט שלה היא ראשיתו של מדרון חלקלק שיכול להוביל להוצאה להורג של פושעים פחותים ממנו ובסופו של דבר של יריבים פוליטיים.
אהרנדט בירושליים 496382
אני חושב שאי התייחסות לספר כבנוי על כתבות עיתונאיות, הוא שמסב לך את האכזבה. היות שאני זוכר את המישפט כילד על רקע מדינת ישראל של אז, הספר היה בשבילי לא רק ספר על מישפט אייכמן אלא גם כתבות על מדינת ישראל. המבט שלה על מדינת ישראל היה מרתק כי היה שונה ממה שהייתי רגיל לו. לכן השם ''אייכמן בירושלים'' מתאר היטב את הספר כי רשמיה מירושלים ומדינת ישראל מאד קשורים בבמשפט עצמו.
אהרנדט בירושליים 496457
א. לא התיחסתי לעניין הכתבות משום שלא רציתי להגרר לוכחנות בעניין בו אתה בעיקרו של דבר צודק. זה נכון שאהרנדט היתה בירושליים ב-‏1961 כשליחתו של ה"ניו-יורקר" ושלחה סדרת כתבות על המשפט. הספר "אייכמן בירושליים" אכן היה פיתוח והרחבה של הכתבות לספר. אני מסכים איתך שזה יכול להסביר בעיות כמו קשר חלש בין הפרקים וחזרות המרובות על אותם עניינים.

ב. הבעיה היא שכשאתה כותב "בנוי על כתבות עיתונאיות" הקורא חושב על הדס שטייף או בוקי נאה בעיתון "רייטינג" או "את", בזמן שההשוואה היותר קרובה היא נחום ברנע, ארי שביט גדי טאוב וככה. הניו-יורקר הוא עיתון אליטיסטי מאוד המכיל כתבות ארוכות מאוד על נושאים מגוונים (גם תרבות, פילוסופיה ופוליטיקה).

ג. אהרנדט היא מלומדת מאוד נחשבת בעולם הרעיונות הפוליטיים והתרבותיים והספר הזה, הנחשב מן החשובים בכתביה, עושה שרות לא טוב לרעיונותיה.
תרבות האח הגדול 495776
===>"בטרם השתלטו הנוהל התקנון והעמדת הפנים על המהות"?
צריך להיזהר. לפעמים הנוהל והתקנון הם המהות. אחרת מתדרדרים בקלות ללינץ' ציבורי.
תרבות האח הגדול 495902
אולי http://en.wikipedia.org/wiki/Eichmann_Interrogated
זה יצא גם בעברית?
בדף http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_... מוזכרים 76 סלילי הקלטה מהחקירה. כמה זה בשעות?
עוד מידע מרתק http://www.globes.co.il/news/home.aspx?fid=2&did...
ובטח גם http://www.eichmannprosecutorinterview.org/
אני חושב שהסברה שלך על מיעוט עבודה משטרתית לא מחזיקה.
תרבות האח הגדול 495962
הקצין אבנר לס היה בעצם יחידה 06. בחודשים הארוכים שבהם הוכן משפט אייכמן חקר לס את אייכמן ועבר איתו לפרטי פרטים על קורות חייו. כפי שספרתי אייכמן נתבקש אפילו להעלות בכתב את גרסתו המפורטת וכתב ספר שהביא בעצם את גרסתו.
כל זה נכון. אלא שסיכום הדברים הוא פשוט בתכלית
א. אייכמן הציג עצמו כפקיד נמוך דרג אשר בצע בנאמנות את שהורו לו אחרים.
ב. כל דבר שלא תאם גרסה זו, אייכמן הכחיש. כלומר אם לא היה ניתן לערב בעניין יזמות של ממונים או פקידים אחרים, אייכמן הכחיש את מעורבותו בעניין או טען למעורבות ביורוקרטית גרידא).

מה שעשה לס (קצין מאוד לא בכיר שאם זכרוני אינו מטעה אותי בכלל הושאל למשטרה ממוסד אחר בו עבד באותה עת) היא עבודה משטרתית מן הסוג האפור ביותר של הכנת תיק תביעה. לא נערכה כאן הצגה של בכירי משטרה ה"מתשאלים" את הנחקר ומנסים ל"שבור" אותו ו"לסחוט" ממנו "הודאה דרמטית" וכיוב' קלישאות מאוצר השותפות תקשורת-משטרה המוכרת לנו.
רק במובן זה יוצאת המשטרה של 1960 צנועה ומעשית ביחס למשטרת ימינו המכורה לתדמיות למטבעות לשון חסרות כיסוי ולהצגות שוא. במובנים אחרים ההשוואה אינה בת תוקף. חוקריו של אולמרט אינם אמורים לשבת איתו שעות על שעות ולעבור על כל מעשיו ותכתובותיו בזמן שהעבירות לכאורה התבצעו. אולמרט אינו פושע מלחמה שנלכד היודע שמהכלא אינו הולך לשום מקום. אין שום סיכוי שאולמרט יודה במשהו או יספק לחוקריו משהו שאין בידם ממילא. עשרת מפגשי החקירה (כ"א ארך כשעה) של אולמרט הם בבחינת "מריחה", בזבוז זמן והצגה גם מול חודשי החקירה של אייכמן.
תרבות האח הגדול 495982
חנה ארנדט למעשה ניסחה טענה יותר תמוהה, והיא שאייכמן אינו אחראי משפטית לרצח במזרח אירופה. הסיבה:

"Heydrich […] had been given central authority over the implementation of the Final Solution, without any territorial limitations, hence Eichmann, his chief deputy in this field, was everywhere equally responsible. This was quite true for the framework of the Final Solution, but although Heydrich, for purposes of coordination, had called a representative of Hans Frank's General Government […] to the Wannsee Conference, the Final Solution did not really apply to the Eastern occupied territories, for the simple reason that the fate of the Jews there had never been in the balance […] The measures against Eastern Jews were not only the result of anti-Semitism, they were part of a parcel of an all-embracing 'demographic' policy, in the course of which, had the Germans won the war, the Poles would have suffered the same fate as the Jews—genocide."
(הוצאת ויקינג עמ' 197-199)

היא למעשה חילקה את השואה לשניים, רצח יהדות מזרח אירופה שהיה משולב ברצח העמים האחרים שם, ורצח יהדות מערב אירופה.
(יש טיעונים שעדיף להבין מהזוית הפסיכולוגית מאשר הפילוסופית.)
תרבות האח הגדול 495994
חנה ארנדט לא ניסחה את הטענה התמוהה שאייכמן איננו אחראי מישפטית לרצח במיזרח אירופה. אכן אייכמן איננו האחראי משפטית לרצח יהודי מזרח אירופה; הוא נשא בתפקיד ראש המחלקה היהודית במישרד הראשי לבטחון הרייך- תפקיד מתאם- היה בעל דרגה מקבילה לדרגת אל"מ. בועידת ואנזה הוגדרו התפקידים השונים במערכת ההשמדה של יהדות אירופה וזה היה תפקידו של אייכמן- בא כוחו של היידריך ומתאם הפעולות השונות. לקרוא לו האחראי, פירושו להוריד את האחריות מהצמרת הנאצית ולהלבישה על הדרג הפקידותי. ארנדט אינה כופרת באשמה של אייכמן באחריות על תיאום פעולות ההשמדה והביצוע הנימרץ והאמונה בחשיבות המבצע שהיתה בו. זה מתבטא במישפט האלמותי שלה-הבאנליות של הרשע.
השורה האחרונה שציטתת מקובלת מאד בהיסטוריוגראפיה הפולנית. הפולנים אכן רואים את עצמם כבאים בתור להשמדה אם המילחמה היתה נמשכת. היא מרחיבה את התפיסה הנאצית מעבר לאנטישמיות.
תרבות הפרשנות האלטרנטיבית. 495996
אני מתחיל לחשוב שאתה קראת ספר אחר מזה שקראו האחרים פה.
תרבות הפרשנות האלטרנטיבית. 496003
The measures against Eastern Jews were not only the result of anti-Semitism, they were part of a parcel of an all-embracing 'demographic' policy, in the course of which, had the Germans won the war, the Poles would have suffered the same fate as the Jews—genocide."
עבר הרבה זמן מאז שקראתי את הספר אבל הובא כאן קטע: קרא בעצמך. אולי תטען כמו שטענו כבר אחרים שיש לי בעיות בהבנת הניקרא..אולי זה נחמד להצטרף לירידות עלי.
תרבות הפרשנות האלטרנטיבית. 496006
התייחסתי במיוחד למשפט הזה:
"ארנדט אינה כופרת באשמה של אייכמן באחריות על תיאום פעולות ההשמדה והביצוע הנימרץ והאמונה בחשיבות המבצע שהיתה בו. זה מתבטא במישפט האלמותי שלה-הבאנליות של הרשע.".
אני דווקא זוכר שהיא מתייחסת אליו כאל מישהו שכמעט ואפשר לומר שלא היה מודע למשמעות מעשיו. אפשר שאני טועה, אפשר שגם האחרים פה טועים. אני כן מציין, שנראה שהזכרון שלך מהספר שונה מאוד משל האחרים. אולי אתה צודק.
תרבות הפרשנות האלטרנטיבית. 496081
שוב: קראתי את הספר די מזמן ומה שאני זוכר שהוא בנוי על כתבות ששלחה לניו יורקר. אני מסכים איתך שהיא כפרה בתפיסת אייכמן כשטן ואחראי העל על השמדת היהודים. לגבי גימוד תחושת השליחות והאחריות של אייכמן לביצוע הפתרון הסופי ("לא היה מודע למשמעות מעשיו"): לא כך התרשמתי מהספר. יתכן שהיו מקומות בהן התייחסה למנטליות שלו כפקיד חרוץ. היא לא התעלמה מההתמסרות שלו למטרה הסופית שהוגדרה בועידת ואנזה- אייכמן היה שם. האם היא טוענת שהוא לא היה מודע שהוא מתאם את הביצוע של השמדת יהודי אירופה?
אם אני זוכר נכון, 496087
היא פחות או יותר אומרת שהוא היה ביורוקרט שרצה לעשות מה שביורוקרטים עושים - לנהל את העבודה שלו בצורה היעילה ביותר, וזה בעצם היה הדבר שהניע אותו, ולא רשעות או שנאה מיוחדת. אה, כן. והיא גם מדגישה מאוד, לטעמי יותר מדי, את תפקידם של היודנראטים כמאפשרים את מכונת ההשמדה.
תרבות האח הגדול 496094
אני סבורה שביצעת כאן דילוג רטורי מסויים.

ארנדט בסיפרה לא טענה שאייכמן אינו אחראי משום שהוא היה רק מתאם פעולות, אלא (שוב מאותו מקום):
"the Final Solution did not really apply to the Eastern occupied territories,"

הפיתרון הסופי, זה ליהדות המערב. האוסטיודן לא קשורים לועידת ונדזה. אותם ממילא רצחו במסגרת ההרג הכללי במזרח אירופה.

ואני לא מתווכחת עם זה שעמי מזרח אירופה נחשבו בעיני הנאצים כנחותים, ושמתוך הנחה זו הנאצים השמידו יצירות אמנות, הרבה כתובים וגם הרבה בני אנוש.
אבל ההפרדה בין הפיתרון הסופי ליהדות מזרח אירופה היא בעייתית.

חוצמזה:
א. גם אני כמו טווידלדי הבנתי שארנדט נוטלת אחריות מאייכמן שאותה היא מטילה על חברי היודנרט, וכל יהודי שבא איתו במגע (אם רק היו אומרים מילה... אבל אף אחד לא פצה את פיו - לפי ארנדט)
ב. השאלה בתגובה 495984 היתה רצינית.
תרבות האח הגדול 496104
אינני יודע באיזה הקשר כתבה ארנדט את המישפט שהבאת. אני מרגיש שאינני יכול להשתתף כאן בדיון כי אינני זוכר מספיק טוב את הספר.
תרבות האח הגדול 496108
לדעתי הלכת רחוק מדי בפרשנותך לגבי אהרנדט. אני לא זוכר שום הפרדה שהיא עשתה בין יהודי המערב ליהודי המזרח. אהרנדט טענה כל מיני טענות, לא כולן תלויות זו בזו ולכן לא תמיד מוצדק לנסות לארוג את כל טענותיה לאריג אחד.

א. טענתה החשובה ביותר של אהרנדט היתה לגבי הבנאליות של הרוע. היא טענה שלא היה שום מאפיין מיוחד של רוע אבנורמלי באישיותם של המוציאים לפועל של השואה. עד כמה שאני זוכר טענה זו לא הגיעה להבשלה תאורטית מלאה בספר "אייכמן בירושליים" אלא מאוחר ביותר. מה שהיה בספר הוא הצגת אייכמן כאבטיפוס של הרוע הבנאלי. במילים אחרות אהרנדט מצאה את הפרוטאגוניסט שישא על גבו את התאוריה שהלכה והתפתחה אצלה.
ב. הנאראטיב של אייכמן, לפיו היה מבצע נאמן ו"מצפוני" של הוראות שאחרים הגו ותו לא, היה מושלם לצרכיה התאורטיים של אהרנדט ולכן התעלמה והדחיקה לחלוטין את האפשרות שאייכמן פשוט משקר כדי להפחית את מידת אחריותו למה שעשה. את ההתעלמות הזאת אפשר לזקוף לזכות התביעה ה"בלתי משכנעת". אך לאור העובדה שגם כך הוכחו כזביו וסילופיו של אייכמן בפניו שוב ושוב, הייתי אומר שיותר מכל היה כאן סוג של wishful thinking מצידה של אהרנדט.
ג. יחד עם זאת חייבים לציין שהתאוריה של אהרנדט לא חייבה את זיכויו של אייכמן מאשמה כזו או אחרת. כל מה שהיה צריך היה לחקטין את חשיבותו ואת מידת עצמאותו ובכירותו.
ד. כאמור איני זוכר שאהרנדט הפרידה בין יהודי המערב ליהודי המזרח בשואה, הגם שזה עשוי להשתמע מסיכום דבריה. אני זוכר במפורש שהיא טענה שאייכמן היה משקיף פסיבי לחלוטין בעת חיסולה של יהדות בריה"מ (כולל מז' פולין שנתפסה ע"י הסובייטים ב-‏39). הפעולות האלו בוצעו ע"י האיינזאץ גרופן שהיו חלק מן הס"ס הקרבי. אהרנדט טענה שאייכמן שהשתייך לס"ס העורפי (משטרת המפלגה) שהיווה יחד עם משטרת הפנים את משטרת המדינה (הגסטפו או הRSHA), לא יכל להיות מעורב באופן פעיל בפרשה הזו. איני זוכר, אך יתכן שהיא טענה גם שסמכותו היתה מוגבלת בשאר פולין (תחומי שלטונם של הנס פרנק וארתור גרייזר). את מעורבותו של אייכמן בסלובקיה, בולגריה והונגריה לא היה ניתן להכחיש.
ה. המשפט שצטטת רק מוכיח שאהרנדט "סידרה" את רצח יהודי מז' אירופה כחלק של רצח כללי של עמי המזרח שתכננו הנאצים. את רצח העמים הכללי הזה ראתה אהרנדט כמשהו שאינו חריג בהיסטוריה האנושית (ומכאן הבנאליה וכו'). אין בכך כדי להוכיח שאייכמן היה אחראי אך ורק לרצח יהודי המערב. טענה זו היתה בלתי אפשרית משום שאייכמן לא הכחיש את מעורבותו במז' אירופה וגם לא שירתה את התאוריה של אהרנדט. האם אייכמן היה אדם אפור ובנאלי במזרח ומרצח פסיכופט אבנורמלי במערב?
ו. לסיכום אהרנדט לא ניסתה לנקות את אייכמן מפשעיו במזרח או במערב. מה שהיא נטתה להראות היה את מידת הפסיביות וחוסר מרכזיותו בכל פשעיו. בשביל אהרנדט, אייכמן היה "כל-אדם" שביצע בלא מעורבות אישית את הפשעים האיומים ביותר פשוט מן הרצון להשביע את רצון הממונים עליו ולהתקדם בתפקידו.
תרבות האח הגדול 496152
התגובות שלך תמיד מעניינות. אפשר לבקש שתשאיר רווח בין סעיפים כדי להקל על הקריאה?
תרבות האח הגדול 496215
כן בודאי. אני פשוט שוכח מדי פעם.
תרבות האח הגדול 496441
"אהרנדט טענה כל מיני טענות, לא כולן תלויות זו בזו ולכן לא תמיד מוצדק לנסות לארוג את כל טענותיה לאריג אחד."

במילים אחרות ארנדט כתבה טיעונים מורכבים במשפטים ארוכים. ולכן גם האופן שבו אתה מבין את דבריה מהווה לא יותר מפרשנות.

מה שחסר בפרשנות שלך הוא ההתייחסות לעובדה שבלפחות מחצית מן הספר ארנדט אינה מתייחסת לאייכמן כלל וכלל, אלא אל אירועי השואה והתנהלות הקהילות היהודיות במהלכה.

א + ב + ו. צריך לזכור שארנדט התרחקה מן המושג "הבנליות של הרוע", שאותו למעשה הציע בעלה בתור כותרת "תופסת". היא התנגדה לפרשנות של ספרה כסיפור על "כלאדם".

ג. לא טענתי שאנדט קראה לזיכויו של אייכמן (היא גזרה עליו גזר דין מוות בסוף הספר). היא בנתה אבל כתב אישום נגד ההנהגות היהודיות השונות.

ד. ההפרדה שארנדט עשתה בין יהדות מזרח אירופה למערבה ניכרת בכל חלקי הספר: בנטיה להזכיר את הזהות המערבית לצד תכונות חיוביות והצמדת תיאורים סטראוטיפיים לדמויות מזרחיות (מה שמגיע לפעמים לגרוטסקה, כמו בתיאור היודנרט של לודג')‏1 וגם בתיאור מדרג של השואה כשפעולות העזרה מיוחסות לעמים המערביים והזוועה האמיתית למזרח.
אולי זה לא כל כך בולט לעין בגלל שזה טיפוסי לדורה, לדור שבא אחריה ואולי (לצערנו) גם לדור שבא אחריו.
היא הלכה עם זה צעד נוסף וטענה (בשני מקומות נוספים לזה שהבאתי כאן) שרצח העם של יהדות המזרח למעשה היה נפרד מרצח העם של יהדות המערב.

ה. שוב, העומד במרכז כאן הוא לא הנאשם אייכמן אלא התיאור הכרונולוגי של השואה. והצעד שבו היא טוענת שההחלטה על הפיתרון הסופי נגעה ליהדות המערב, משום שחיסול יהדות המזרח החל קודם.

אגב, הטענה של ארנדט היתה שהפוליטיקאים במדינת ישראל שילבו את השואה בתוך שרשרת היסטורית של אסונות העם היהודי, ושהשואה, בתור אירוע אוניברסלי, הוא אירוע ייחודי.

1 גדעון האוזנר אגב לא היה יהודי גרמני בעיני ארנדט משום שבא מגליציה.
תרבות האח הגדול 496454
א. אני חייב להודות בגלוי שהאופן בו אני מבין את דבריה הוא בעיקרו פרשנות ובמידת מה גם בנוי על השערות וניחושים שקשה לבסס.

ב. ''ההפרדה שארנדט עשתה בין יהדות מזרח אירופה למערבה ניכרת בכל חלקי הספר'' - כאן נשאר לעת עתה חלוקים לחלוטין. יתכן ועליי לקרוא את הספר שוב, אם כי נוכחתי בדיון כאן שיש לה כתבים מרתקים הרבה יותר.

ג. אני זוכר את ''כתב אישום נגד ההנהגות היהודיות השונות'' בעיקר כטענה עקרונית נגד שיתוף הפעולה (מאונס כמובן) של מנהיגות יהודי גרמניה עם השלטון הנאצי ופחות כלפי היודנראטים למיניהם בגטאות ובמחנות (אותם נראה לי שהכירה פחות מקרוב). הטענה היתה שחלק מן ההנהגה היהודית ראה בטרור השלטוני הנאצי הזדמנות לחיזוק וייחוד העם היהודי (מעין ''פולק'' יהודי אותנטי גאה מול ה''פולק'' הארי המתחדש והאותנטי). עד כמה שזכרוני מגיע היא היתה הוגנת מספיק לזכור שהציונים לא היו הגורם החשוב ביותר בהנהגת יהודי גרמניה וחלקה את האשמה בין גורמים רבים (האורתודוקסיה הדתית, חסידי הזהות הגרמנית-יהודית-קוסמופוליטית, הרויזיוניסטים הפרוטו-פאשיסטים ואפילו לאומנים גרמניים פרופר).

ד. אני משער ומאמין שאהרנדט התנגדה לשיתוף הפעולה הסביל הזה בזמן אמת. אבל עדיין הביקורת הזו נראית בעיני במידה רבה חוכמת בדיעבד והכאה על חזהו של הקורבן (זו בעצם מין וריאציה משונה של ''כצאן לטבח''). נדמה לי שזו גם ההשקפה שאמצה במשך הזמן גם הציבוריות היהודית בכללה.
תרבות האח הגדול 496471
ב. נכון, היא כתבה דברים יותר מרתקים.

ג. אתה מתאר את שתי הנקודות שאני מאמינה שזיהיתי:
1. שיתוף פעולה רעיוני עם ההפרדה הנאצית בין ארים ליהודים (התיאור שלה של אירגונים ציוניים בהקשר הזה בכמה מקומות הוא בעייתי מאוד).
2. שיתוף פעולה של מנהיגי כמעט כל הקהילות היהודיות, וגם יחידים בודדים מתוך התקווה להנצל בזכות קשרים ואפליות.

ד. ארנדט התבססה במידה רבה על רעיונות ושמועות שהיו נפוצים בתקופתה. מבחינה זו, הגישה הביקורתית שלה כלפי הקורבנות לא היתה חדשה.
כאשר קוראים חלקים מן הדיון הסוער שהתפתח בעקבות ספרה בארה"ב, מוצאים בהתקפות עליה הרבה טיעונים כנגד דברים שהיא בכלל לא אמרה. הביקורת עליה שמשה בין השאר ככלי בשיח ציבורי להשתחרר מאותה הנטיה להאשים את הקורבנות.
תרבות האח הגדול 496468
היא איננה היחידה בעלת השקפה כזאת; יהודה באוור הדגיש את האופי הפקידותי והסביבה השלווה שבה נוהלה המערכת וכך גם תיאר את הדברים כריסטופר בראונינג.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים