בתשובה לשוקי שמאל, 16/11/08 21:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אהרנדט טענה כל מיני טענות, לא כולן תלויות זו בזו ולכן לא תמיד מוצדק לנסות לארוג את כל טענותיה לאריג אחד." במילים אחרות ארנדט כתבה טיעונים מורכבים במשפטים ארוכים. ולכן גם האופן שבו אתה מבין את דבריה מהווה לא יותר מפרשנות. מה שחסר בפרשנות שלך הוא ההתייחסות לעובדה שבלפחות מחצית מן הספר ארנדט אינה מתייחסת לאייכמן כלל וכלל, אלא אל אירועי השואה והתנהלות הקהילות היהודיות במהלכה. א + ב + ו. צריך לזכור שארנדט התרחקה מן המושג "הבנליות של הרוע", שאותו למעשה הציע בעלה בתור כותרת "תופסת". היא התנגדה לפרשנות של ספרה כסיפור על "כלאדם". ג. לא טענתי שאנדט קראה לזיכויו של אייכמן (היא גזרה עליו גזר דין מוות בסוף הספר). היא בנתה אבל כתב אישום נגד ההנהגות היהודיות השונות. ד. ההפרדה שארנדט עשתה בין יהדות מזרח אירופה למערבה ניכרת בכל חלקי הספר: בנטיה להזכיר את הזהות המערבית לצד תכונות חיוביות והצמדת תיאורים סטראוטיפיים לדמויות מזרחיות (מה שמגיע לפעמים לגרוטסקה, כמו בתיאור היודנרט של לודג')1 וגם בתיאור מדרג של השואה כשפעולות העזרה מיוחסות לעמים המערביים והזוועה האמיתית למזרח. אולי זה לא כל כך בולט לעין בגלל שזה טיפוסי לדורה, לדור שבא אחריה ואולי (לצערנו) גם לדור שבא אחריו. היא הלכה עם זה צעד נוסף וטענה (בשני מקומות נוספים לזה שהבאתי כאן) שרצח העם של יהדות המזרח למעשה היה נפרד מרצח העם של יהדות המערב. ה. שוב, העומד במרכז כאן הוא לא הנאשם אייכמן אלא התיאור הכרונולוגי של השואה. והצעד שבו היא טוענת שההחלטה על הפיתרון הסופי נגעה ליהדות המערב, משום שחיסול יהדות המזרח החל קודם. אגב, הטענה של ארנדט היתה שהפוליטיקאים במדינת ישראל שילבו את השואה בתוך שרשרת היסטורית של אסונות העם היהודי, ושהשואה, בתור אירוע אוניברסלי, הוא אירוע ייחודי. 1 גדעון האוזנר אגב לא היה יהודי גרמני בעיני ארנדט משום שבא מגליציה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני חייב להודות בגלוי שהאופן בו אני מבין את דבריה הוא בעיקרו פרשנות ובמידת מה גם בנוי על השערות וניחושים שקשה לבסס. ב. ''ההפרדה שארנדט עשתה בין יהדות מזרח אירופה למערבה ניכרת בכל חלקי הספר'' - כאן נשאר לעת עתה חלוקים לחלוטין. יתכן ועליי לקרוא את הספר שוב, אם כי נוכחתי בדיון כאן שיש לה כתבים מרתקים הרבה יותר. ג. אני זוכר את ''כתב אישום נגד ההנהגות היהודיות השונות'' בעיקר כטענה עקרונית נגד שיתוף הפעולה (מאונס כמובן) של מנהיגות יהודי גרמניה עם השלטון הנאצי ופחות כלפי היודנראטים למיניהם בגטאות ובמחנות (אותם נראה לי שהכירה פחות מקרוב). הטענה היתה שחלק מן ההנהגה היהודית ראה בטרור השלטוני הנאצי הזדמנות לחיזוק וייחוד העם היהודי (מעין ''פולק'' יהודי אותנטי גאה מול ה''פולק'' הארי המתחדש והאותנטי). עד כמה שזכרוני מגיע היא היתה הוגנת מספיק לזכור שהציונים לא היו הגורם החשוב ביותר בהנהגת יהודי גרמניה וחלקה את האשמה בין גורמים רבים (האורתודוקסיה הדתית, חסידי הזהות הגרמנית-יהודית-קוסמופוליטית, הרויזיוניסטים הפרוטו-פאשיסטים ואפילו לאומנים גרמניים פרופר). ד. אני משער ומאמין שאהרנדט התנגדה לשיתוף הפעולה הסביל הזה בזמן אמת. אבל עדיין הביקורת הזו נראית בעיני במידה רבה חוכמת בדיעבד והכאה על חזהו של הקורבן (זו בעצם מין וריאציה משונה של ''כצאן לטבח''). נדמה לי שזו גם ההשקפה שאמצה במשך הזמן גם הציבוריות היהודית בכללה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. נכון, היא כתבה דברים יותר מרתקים. ג. אתה מתאר את שתי הנקודות שאני מאמינה שזיהיתי: 1. שיתוף פעולה רעיוני עם ההפרדה הנאצית בין ארים ליהודים (התיאור שלה של אירגונים ציוניים בהקשר הזה בכמה מקומות הוא בעייתי מאוד). 2. שיתוף פעולה של מנהיגי כמעט כל הקהילות היהודיות, וגם יחידים בודדים מתוך התקווה להנצל בזכות קשרים ואפליות. ד. ארנדט התבססה במידה רבה על רעיונות ושמועות שהיו נפוצים בתקופתה. מבחינה זו, הגישה הביקורתית שלה כלפי הקורבנות לא היתה חדשה. כאשר קוראים חלקים מן הדיון הסוער שהתפתח בעקבות ספרה בארה"ב, מוצאים בהתקפות עליה הרבה טיעונים כנגד דברים שהיא בכלל לא אמרה. הביקורת עליה שמשה בין השאר ככלי בשיח ציבורי להשתחרר מאותה הנטיה להאשים את הקורבנות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |