בתשובה ליהודי, כמובן, 17/11/08 12:10
בתור היסטוריון שנוהג לשבור את השיניים 496151
קשה לי לראות איך אפשר לא להבין את ההיקש הלוגי כאן.

אתה אומר בקצרה, עלינו לשחרר רוצח לרחוב כאשר מושא הרצח המיידי והברור שלו חוסל. את אותו נרצח הוא לא ירצח פעמיים. אנטילופה שואל, מאין לך שלא ירצח אחרים, מי מבטיח שלא יתחתן שוב ויימצא שוב בסיטואציה שהוא לא מצטיין בה? מי מבטיח שאשתו המנוחה היא מושא הרצח היחיד? מי מבטיח שחקיינים לא יראו כי טוב ויפעלו בהתאם?

ההיתממות הנראית שבאי ההבנה והשימוש החוזר בביטוי סמול גובלים בדמגוגיה. אבל מילא, למי אכפת. דמגוגיה כאן היא כנראה בעיקר בעייתו של הדמגוג.
בתור היסטוריון שנוהג לשבור את השיניים 496155
היה נדמה לי שניסית בתגובתך לעורר את שאלת ההרתעה כאחת ההצדקות לענישה. עכשיו אתה עובר לנושא אחר - מה יהיו המבחנים לשחרור ''עבריין'' מבידודו.
ולנושא האחר - איני מבין היכן הקושי כאן. זוהי שאלה שבמומחיות (פסיכולוג, קרימינולוג וכו') והתשובה לה תינתן על פי מבחנים וקריטריונים שמומחים יקבעו.
אגב, כבר כיום ניתנות חוות דעת לגבי מסוכנות בני אדם, המשמשות בסיס להחלטת בית המשפט.
בתור היסטוריון שנוהג לשבור את השיניים 496156
אני רוצה לשאול אותך שאלה עקרונית: בהינתן העובדה, שאדם שביצע עבירה כלשהי לא ישוב לבצע שום עבירה נוספת מכל סוג - האם גם אז,לדעתך, יש להעניש אותו על העבירה שביצע? אם כן - מה ההצדקה לכך?
בתור היסטוריון שנוהג לשבור את השיניים 496163
ראשית, לענישה יש כמה מימדים, נדמה לי שהצגתי את כולם. אומנם את השיקום הצגתי בסוף, אבל זה יותר אידאל של ענישה מאשר ענישה בפועל.

בוודאי שלשאלתך התשובה היא לא. למרות שיש לענישה גם פן של נקם מפצה שהוא ניתן להבנה (אתה התעללת בחשוב לי, אני אתעלל בחשוב לך), ציינתי מלכתחילה שהוא ברברי (במובן של משהו שלא ראוי לטפחו).

כמו שכתבתי באותה תגובה שאתה מתייחס אליה, העולם הוא לא עיקרון. העולם הוא מה שיש. האם לא נראה לך שסביר יותר כי אדם שרצח פעם אחת ירצח שוב? אם אנשים הם כל כך מושלמים כמו שעולה מהשאלה, מדוע יש רציחות מלכתחילה? האם לא נראה לך כי החברה כמסגרת לאינטראקציות אנושיות אינה צריכה לבסס את בטחונם של הנתונים באינטראקציה? ואיך היא תעשה זאת בשחרר אנסים, רוצחים, וכאלה שמערערים על הסדר החברתי באופן בסיסי יותר - בוגדים לחופשי?

שימוש בפסיכולוגיה במסגרת המשפט מקובלת היום במידת מה. יש טענות לאי שפיות זמנית או תמידית, ויש ניסיון להתמודד עם זה מבחינת החוק. לעתים זה בהחלט מוצדק, ולעתים מדובר בחוסר רצון לשאת באחריות. בכל מקרה, המערכת מנסה להתמודד עם הטענות. יש גם הקצנה שנובעת מזה עם עליית טיעונים של זכויות הקורבן (רחמו עליי, הוריי היכו אותי, והמתלוננת לבשה חצאית קצרה מידי... או במקרה שלנו קו הגנה היפותטי, הנ"ל איים על זהותי שכללה אלמנטים קיצוניים שאינני אחראי להם - כך נהוג בקהילתי... כמו כן, אני מתוסכל מינית והרצח הוא אקט של סובלימציה הפוכה.) על זה כל מה שיש להגיד זה נו באמת.

לשיטתך יש לכל פושע מניעים ייחודיים ואם את אלה נוכל לסכם במושא פשיעה ייחודי (אשתו, ראש ממשלתו מיריבה אידאולוגית, הכלב הספציפי עם העין השחורה...), נוכל לשחרר את הפושע. גם אם כך, הרי שאתה לא מתחשב בהיות ההווי האנושי שיתוף סטטיסטי. אולי אם תסתכל מבעד עיניי תגלה שאורך גל X שאתה רואה כאדום, אני רואה ככחול, ושנינו מסכימים לקרוא לו ירוק. מה שחשוב הוא לא החוויה הייחודית אותה איננו יכולים למדוד, אלא מה שהסכמנו.

כל עוד איננו יכולים לחיות בסוליפסיזם "משותף", עלינו להיענות למגבלות השרירותיות במידת מה של החוק, וערעור פרטני (אני ארצח רק את א' כי הוא מרגיז אותי) ובטח לבטח שערעור כללי (אני ארצח כל מי שמיישם את הדמוקרטיה באופן שלא מתאים לי) צריכים לזכות בענישה (שהיא סטטיסטית ומתבססת על וודאות קרובה/הסתברות כפי שעולה לעיל). כי אחרת קצת קשה לחיות.
בתור היסטוריון שנוהג לשבור את השיניים 496171
הצדקה אפשרית יכולה להיות הרתעת האחרים.
בתור היסטוריון שנוהג לשבור את השיניים 496177
אכן בקצרה, הרתעה כמימוש עליונות החוק לצורך חיים משותפים.

נכתב בקצרה כהרתעה בתגובה ההיא, ולא ממש במרומז.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים