בתשובה לדב אנשלוביץ, 25/11/08 16:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה ''חידון התנך'' בהיותו אלוף אגרוף, תנועותיו האינסטינקיביות של הנבחן הסודני (למשמע הגונג) הן אינסטינקטיבות ביותר. משהו כזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אגב "חידון התנך" שודר המון פעמים עד שקצת נשחק. אבל אני זוכר שכאשר שמעתיו לראשונה בהיותי נער כמעט נפלתי מהכסא מרוב צחוק, פשוט בלתי נשלט. ואחד השיאים היה באמת אותן תנועות אינסטינקיביות של הסודני (או החבשי). או, כדי שגם הצעירים יבינו את כוונתי נתרגם זאת ללשון ימינו: "זה היה קטע חבל על הזמן. סוף הדרך . . ." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והניסוח המדויק, בזיכרוני הלא-מדויק: "בהיותו של המתמודד הסודני [במלרע] אלוף בוקס בארצו, תנועותיו האינסטינקטיביות כלפי הגונג הן אינסטינקטיביות בהחלט". כנער גם אני הייתי חולה על המערכון הזה (16-17 שנה לאחר שנוצר). אני מספיק מכיר אותו כדי שלמקרא תגובה 497161 הבנתי לבד שבזה מדובר. היום אני חושב עליו, וזה נראה הומור אינפנטילי להחריד: נגיד, הבדיחה המצוטטת כאן, ורוב השאר; ומעבר לטקסט כל מה שיש שם זה הומור עדות ומבטאים, גם לא מפסגות ההומור הישראלי. בהחלט ייתכן שיש כאן שלם שגדול מסכום מרכיביו, אבל מעניין אותי איך הייתי מגיב אם הייתי נתקל בו היום לראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המערכון הזה אינו עומד בזכות עצמו, אלא הוא פרודיה על חידוני התנ''ך הראשונים. אתה בודאי אינך יכול לזכור את חידוני התנך הראשונים, אלה שבהם זכו בתואר עמוס חכם ואחר כך אלשייך הרב התמני, שעליו מתבססת דמותו של הזוכה בחידון, במערכון. אי אפשר להבין את ההומור כאן אם ברקע לא מהדהדים הקולות(מזכרונך) מהחידונים האמיתיים. לדעתי זה הומור אדיר. למשל הקטע הזה על תנועותיו האינסטינקיביות שהן אינסטינקטיביות בהחלט כל כך משחזר את הכתב שחייב לומר משהו כדי להראות שהוא שם, ותוך כדי אלתור, לעיתים יוצאות לו שטויות מהפה. והתייעצות חבר השופטים בלחש רועם על הנקודות ש''הוא כבר קיבל אותם''. זה כל כך אוטנטי. ממש כך זה היה במציאות, אם כי כמובן מוגזם. וההגזמה גורמת לצחוק. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |