 |
לא זו הנקודה. אני הייתי בפולין כתלמיד תיכון. הייתי בתאי הגזים במיידנאק וב''מגורים'' באושוויץ. זה לא זיעזע אותי כי יהודי, זה לא זיעזע אותי כי בתנאים האלו הוחזקו יהודים. זה לא גרם לי זיקפה לאומית על הדרך בה העם שלי השתקם והקים מדינה חזקה ובת-הגנה. לא הרגשתי צורך להתעטף בדגל ישראל.
זה זיעזע אותי כאדם. זה זיעזע אותי שבני אדם אחרים, לא משנה מאיזה מוצא, שרטו את הקירות כפי שניתן עוד לראות ברגעים האחרונים תוך כדי שהם נחנקים. זה המסר היחיד שבנאדם הגיוני יכול לקבל. בדיוק ההיפך משטיפת המח שעברנו לפני, אחרי ובזמן אותו מסע לפולין.
בוודאי שהקשר האישי מחזק את העניין. אבל מרגע שאתה נמצא בתוך תא גזים, כבר יש לך קשר אישי עם כל אלו שנרצחו שם. יהודים או לא. אם הקמנו מדינה ואנחנו מוגנים בה אבל בני אדם אחרים עדין עוברים את אותה זוועה, לא ברור לי מה הרווחנו. אז נכון, אין קשר אישי. אבל זה רק כי אנחנו בוחרים שלא להתקשר לקונגו או דארפור. אם במקרה תטוס לדרא''פ ובעקבות איזו נחיתת אונס בלתי צפויה תבלה שבוע בקונגו, פתאום גם לך יהיה קשר אישי.
בשואה נרצחו בני אדם על ידי בני אדם. אנחנו בני אדם, הרוצח והקורבן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש