 |
נניח שאנו יודעים שברצועת עזה משתכנת יישות עויינת שמכוונת את כל מהות ותרבות חייה להילחם בנו, ואנו יודעים שבאמצעות מהלך צבאי לא נוכל לשים סוף לירי שמכוון כלפינו, ולא נוכל להשיג הכרעה, ולא נוכל לשנות את פני הממשל בעזה, והירי נמשך. אין פיתרון. האם מכאן שעלינו לשלול את המהלך כולו?
אני מוכן להסתכן ולנחש שכוחות צהל יחצו את הגבול עוד הלילה, ואין איש יודע מה צופן העתיד. אפשר כך ואפשר אחרת. בסופו של דבר זו שאלה של החלטת המנהיגים. אך אני חושב שלפעמים נלחמים גם בלי הכרעה. לפעמים אפילו גם בלי מטרה. למה? ככה. לפעמים זה מספיק כדי לשכנע. למה? ככה. זו המציאות ולא אנחנו בחרנו בה. ונניח שניכנס ונצא וניכנס ונצא וניכנס ונצא וניכנס ונצא. אז מה?
וגם, יש מקום לצאת מן השבלונה של מלחמת לבנון השנייה. מלחמת עזה אינה אותה מלחמה.היא מתחרשת בעזה. שנה וחצי מאוחר יותר. אין חוקיות מעגלית לעימותים מסוג זה ואם נכווינו מן המלחמה ההיא, אפשר שבפעם זו יכול יהיה הצבא לבצע טוב יותר את הלחימה.
המלחמה הזו היא אכזרית. האוייב שלפנינו הוא אכזר. ולי אין צל של ספק שהוא לא היה מקיים ולו עשירית ממה שמגיבי האייל דורשים מעצמם וממדינתם. אני חושב שערכים טובים מגולמים במדינת ישראל ובמוסדותיה. לא צריך לחרבש את העניינים בשביל דקדוקי עניות. מוסר של מדינה אינו יכול ואסור שיהיה מוסר של אדם פרטי. זה לא אותו מושג. מה שאדם יכול לדרוש מעצמו, אל לו לדרוש מן המדינה, כי המדינה ולא הוא צריכה להתמודד עם האתגרים אשר לפיתחה. במלחמה - נהרגים. ככה זה במלחמה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש