 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההליכה של היוצר אל סברה ושתילה מעוררת תמיהה. יותר משהאירועים היו מזעזעים עבורו, נראה שהוא מרגיש גאווה שהוא לקח חלק בהיסטוריה ועכשיו הוא רץ לספר לחבר'ה. כל מה שצריך זה לעטוף את זה בנראטיב המקובל והנה מוצר צלופן שאין בו שום דבר אותנטי ולא שום דבר כנה. אני לא מאשים את פולמן על שהוא מגיע מן ה''חוגים השמאלניים'' או שהוא מביע אידיאולוגיה פציפיסטית. בעיניי פולמן מייצג זן גרוע ואחר, זן האנשים שאין להם אידיאולוגיה בכלל. שהם מבקשים לכסות על הריקנות המחשבתית שלהם בהליכה אל כותרות גדולות, אל דבר שלא צריך עולם פנימי מכיוון שכבר מגולם בו סיפור משלו. ממש ריחמתי על הגיבור המתייסר לגרד מזכרונו- לא את ההדחקה, אלא את רסיס האיכפתיות, את רסיס ההרגשה שהמראות בכלל עשו לו משהו, וזה שלא לומר טלטלו את עולמו הפנימי לעד, והנה- תרועות והידד, הוא הצליח לגייס איזה רסיס של זיכרון של הרגשה שפעם עברה עליו. אני מתאר לעצמי שהסרט של פולמן לא היה עושה כל כך הרבה כותרות אלמלא הוא היה נוגע בנושא בעל תהודה בינ''ל. לו בתור יוצר שמכבד את עצמו הוא היה מצליח להפקיע את האגו שלו עצמו מן האירועים ולספר סיפור של אחרים, אולי הייתי מכבד את זה, אבל האגו טריפ הנרקסיסטי מגיע לשיאו בכך שפולמן אפילו אינו מלהק בן דמות לעצמו, אלא מזדהה לחלוטין בתוך הדמות המצויירת של עצמו, כאילו באמת יש משהו בסברה ושתילה בבחינת אירוע היסטורי בעל נגיעה לכולנו, שקשור בקוף השרלטן הזה. הנה לפנינו אדם שמנצל בצורה צינית אירוע שיש בו כאב אותנטי להרבה אנשים, בדרך אל התהילה ואל המליונים. בכך לדעתי הוא לא לגמרי שונה מהותית מויקטור אוסטרובסקי בספריו על ארגון המוסד, או מהאמן בטלן ההוא משטוקהולם שבנה לעצמו שם על המיצג של בריכת הדם, שנוצר ב''דם לבו הדואב''. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שמע, ב"זן האנשים שאין להם אידיאולוגיה בכלל. שהם מבקשים לכסות על הריקנות המחשבתית שלהם" עוד ניסיתי להבין אותך. אבל ב"קוף השרלטן" איבדת אותי. אמנם אני לא הפסד גדול, אבל אולי בכל זאת תנסה תגובה קצת פחות פלצנית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ, אני לא ממש מסכים. את מה שיש לי לומר אמרתי במפורש פה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מה שאתה כותב הוא על הסרט וואלס עם באשיר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן איציק זו דעתי. אין בה שום טרוניה שקשורה בנושא פוליטי, ולמעט אותה פליטת קולמוס שאני נסוג ממנה, יש לה פנייה אישית למדי, שעוסקת באמן עצמו ביחס ליצירתו. אני מזמין אותך להביע דעה אחרת וכל ביקורת על דבריי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הסיבה ששאלתי. לגבי הדעה שלך על האספקטים האמנותיים של הסרט אין לי ויכוח וגם לא עם אחרים - גם עם הקוטלים את הסרט. אינני מבין את הביטול שאתה מבטל את החוויה האישית שעומדת ביסוד הסרט. אני מסכים עם הטענות שאין מה לחפש בסרט את הדיוק הדוקומנטרי- למרות שהשיטה של הראיונות יוצרת רושם של יומרה כזאת. חוויות מסוג זה משאירות לא מעט אנשים במצב של PTSD וגם אם החייל לא נכנס למצב של הלם קרב, הוא בד"כ אינו יוצר אותו אדם שהיה לפני כן. חוויות אלו הן חוויות מעצבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי ששרו כבר בלהקה הצבאית: "אבל פניך, נערי, נותרו שונים". | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |