בתשובה לשוקי שמאל, 03/02/09 22:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. אבל שוב, זה שיש הרבה מלחמות לא מוצדקות והרבה סיבות טובות מאוד לא לפתוח במלחמות, לא אומר שכל פתיחה במלחמה היא א-פריורי לא מוצדקת. גם אני שמח שמדינות המערב לא תקפו את בריה"מ. גם אני לא רוצה שיתקפו את צ. קוריאה. וגם לי זה לא נראה חכם לתקוף את איראן. בנוגע לטענה הכללית, היא נראית לי חסרת אחריות. אנחנו לא יכולים "להשליך את יהבנו על תהפוכות הגורל האנושי לקוות לטוב". זאת אומרת, אנחנו יכולים כל זמן שאנחנו מתדיינים באייל. אנחנו יכולים להאמין בהידברות, במתונים ובמה לא. ויש מקרים שזה אפילו עובד: הרציונאליות משתלטת והטוב מנצח. אבל המצב של מנהיגים הוא שונה. יש להם אחריות כלפי אזרחי המדינה שלהם (ובמידה פחותה כלפי שאר העולם). הם צריכים לקחת בחשבון שיצר האדם כולל לא רק רציונאליות וטוב לב, ואין להם את החירות להתעלם מהתסריטים הפחות אופטימיים. ההתנהלות במערכת הבינלאומית מבוססת על מאבקי כוחות, ואלימות היא כלי במאבק הזה. בעיניי, גם מי שירא ממאבק החיים ראוי לחיותם. אבל עדיף שיתרחק מעמדות הנהגה. אני אנסה להציע לך דוגמא אחרת, שאולי תדבר אל המקאוויאליסט שבך. נניח שיש מעצמה אזורית (דמיונית, כמובן) שמורכבת מצירוף של עממים קטנים. ונניח שבתקופת שפל של מעצמה זאת, אחד העמים הללו מנסה להתנתק מהמעצמה ולממש את זכותו (?) להגדרה עצמית. הניסיון הזה אולי לא מאיים באופן ישיר על המעצמה, היא יכולה לוותר על חלק משטחה ואזרחיה. מצד שני, הצלחה של אותו עם בהתנתקות מהמעצמה עלולה לגרור אחריו עמים אחרים, ולהביא להתפרקות של המעצמה למדינות קטנות, לאבדן כוח שמשליט סדר באזור, למלחמות בין המדינות הקטנות על שטחים שיש עליהם מחלוקת היסטורית וכולי. ברור שאנחנו לא יכולים לצפות את מהלך ההיסטוריה, ויכול להיות שהמעצמה לא תתפרק למדינות, או שהיא כן תתפרק והמדינות הקטנות יחיו בהרמוניה, אושר ושלווה עד היום הזה. אבל על בסיס עיון בהיסטוריה האזורית (והאנושית) יש לנו סיבות טובות לחשוב שזה לא יהיה התסריט שיתממש לבסוף. זאת דוגמא מעניינת דווקא בגלל שמלחמה כאן אינה "הכרחית" או "מוסרית": היא מבוססת על תסריטים פסימיים ועל שלילת הזכות להגדרה עצמית מעמים קטנים. מה היית עושה במקום שליט המעצמה? שוקע בקוויאר מעודן ומקווה לטוב? או שאולי היית צופה פני עתיד ונוהג כנסיך ראוי לשמו? ב. מסכים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל המקיאבליסט שבי אינו בונה על "רציונאליות וטוב לב". אני בונה על השרשרת האינסופית של ארועים ,התפתחויות, תהפוכות ואסונות המתרחשים במהלך ההיסטוריה ותוצאותיהם הם לצד הטוב והרע באופן אקראי. יכולתו של מנהיג לצפות את העתיד מוגבלת ממילא. בעיני (בעצם בעיני מקיאבלי) מנהיג נבחן בעיקר ביכולתו להגיב על הארועים המתרחשים באופן נכון המפיק את מירב התועלת ומזער הנזק מן הארוע. מדוע נבון יותר להמר על מתקפה צבאית נגד איראן שאת תוצאותיה מי ידע, מאשר על תהפוכה פנימית כלשהי שתמוטט את השלטון שם מבפנים? מובן מאליו שאיני פוסל מאבקי כוחות, ואלימות. אני מוכן גם להתקרב לעמדתך עוד יותר ולומר שאיני פוסל גם מלחמה יזומה במקרים מסויימים. הנקודה שלי היא שהסיכונים במהלך מלחמות הם גדולים מאד. הישראלים התרגלו לנצח תמיד באופן המתאים למעצמה איזורית ולא למדינה קיקיונית הקרועה ע"י אלף שסעים והפרדות פנימיות. קשה מאד לישראלים להעלות על דעת מלחמה המסתיימת בעליית הטנקים של חיזבאללה אל כיכר הכנסת, אבל האפשרות הזאת קיימת ככל האחרות בחביון העתיד. כדי לנסות להיות פחות אפוקליפטי אומר שנראה שלישראלים קשה מאד לקבל אפילו מלחמה המסתיימת במטח של טילים על כיכר המדינה. מסיבה זו אני סבור שראוי למדינאי למעט ככל יכולתו בשימוש בכח צבאי וליחד אותו רק להגנת אין ברירה או למקרים מיוחדים מאוד. המנטליות המאיימת עליי היא המנטליות של ה"ערבים מבינים רק כח", "תנו לצה"ל לנצח" והזוועתון החדש "תנו לי להורות לצה"ל להפיל את החמאס". היטלר היה האבטיפוס של המהמר שבוחר בהכל או לא כלום. שוב ושוב הוא בחר באופציה הצבאית על מנת להשיג את מטרותיו המדיניות ושוב ושוב הדבר עלה בידו. אבל גם שם באופן בלתי נמנע, אחרי ההיבריס בא הנמסיס וסופו שהוא לא ידע מתי לעזוב את שולחן ההימורים כשרווחיו בידיו וסופו שהפסיד את הכל והחריב את המדינה שבא לרומם. בדוגמה שלך, אני מצפה משליט המעצמה לפעול ע"פ מיטב כשרונו כדי לדכא, להכניע ולהכריע את הפלגנים והפורשים,כולל פעולה בכוח המשטרה והצבא. הנקודה היא שאם הסכסוך מגיע לכדי סכסוך מזויין בין שני צדדים, הנהגת המעצמה כבר נכשלה בכך שהגיעה לכך ושום דבר ואף אחד לא יכול להבטיח לה שהפעלת הכח תפעל ע"פ התוכניות האימפריאליות (חשוב על מרד המושבות של ארה"ב. חוכמה ידועה היא שאנגליה טעתה באופן חמור בכך שבחרה בדרך הצבאית במקום להגיע להסדר עם הקולוניות שלה). שרון היטיב לפעול נגד המתנחלים בפרשת ההתנתקות. האם היית רוצה מנהיג שהיה בוחר בדרך הקצרה והמוחלטת יותר של דיכוי המרי האזרחי באש התותחים? את המלחמה היזומה יש לשמור למקרים הנדירים בהם אתה ניצב מול רוע גדול מאוד שעצם ההתייצבות נגדו היא חובה מוסרית המצדיקה את הסיכון העצום והמחיר הבלתי נמנע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שבמילא רוצים לחפור את כיכר המדינה ולבנות שם חניון תת-קרקעי. מטח טילים על הכיכר יכול לעזור, לזרז את העבודה ולחסוך לנו פקקים מעצבנים. בנוגע לשאר, אני לא חושב שיש לנו מחלוקת. אני לא בעד מלחמות. חשבתי שזה ברור. אם אינך פוסל מאבקי כוחות ואלימות, ואתה מוכן גם להתקרב לעמדתי עוד יותר ולומר שאינך פוסל גם מלחמה יזומה במקרים מסויימים, אז אנחנו מסכימים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ללכת לדוגמה "דמיונית, כמובן" אם אפשר להביט במה שקרה ב 9 לפברואר 1861. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה להביט ב- 1861 אם אפשר להסתכל על צ'צ'ניה ב- 1994? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר רומזים כך, לא היה נכון יותר לבחור את התאריך של יום קודם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש לזה שם? ז"א, אני מכיר את הרעיון של "מסע בזמן". אבל האם יש איזה מכשיר תיאורטי שמאפשר לנו רק "להביט במה שקרה" בעבר? כי ברגע זה הוא יכול להועיל לי לפרש את התגובה שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שאנחנו יכולים להביט ''רק'' במה שקרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רחוק - 148 שנות אור מכאן - נמצאות קרני האור שהוחזרו מכדור הארץ ביום הנידון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לקחת בחשבון את הפקקים בשעה כזאת. נראה, אולי בערב. במילא אין לי תוכניות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו באמת שאלה טובה. לעניין זה הבאתי את מרד המושבות בכתר שהביא להקמתה של ארה"ב, שם ראייה בדיעבד של מה שקרה מבהירה כי בריטניה היתה נשכרת מכל בחינה אילו היתה מגיעה להסכם שהיה אפשרי עם המורדים ונמנעת מנסיון להכניע אותם בכוח הזרוע. לשאלתך על מלחמת האזרחים של אמריקה אם אני מבין אותך נכון, צריך להזכיר שהאיחוד טען שבעצם הקונפדרציה היא זו שתקפה אותו (בפורט סאמטר) והשתמש בכך כתואנה להכריז מלחמה על הדרום הפורש. לגופו של עניין, האם לא מוטב היה לצפון להניח לדרום לפרוש? אני לא משוכנע שלא. גם מנהיג הצפון גרס ששחרור העבדים אינו סיבה מספקת למלחמת אזרחים. אנשי הצפון דגלו בשחרור העבדים בעיקר מפני שראו בעין רעה את הנסיונות להכריח את הצפון לכפוף את העקרונות והאמונות שלו לאינטרסים של הדרום. מבחינה זו התפרקות האיחוד היתה פתרון לא פחות טוב ממלחמת אזרחים. עובדתית, נכון, הצפון יצא למלחמה טוטאלית נגד הקונפדרציה של הדרום כדי לשמור על האיחוד. האם זה מוצדק מוסרית? אני נוטה לחשוב שלא. בסופו של דבר שחרור אמיתי של העבדים לא הושג ב-1864, אלא רק באמצע המאה ה-20. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא משנה אם זה מוצדק מוסרית או לא משום שזאת הצדקה שבדיעבד ולחברה דאז לא הייתה אפשרות לדעת. לצורך הדיון, השאלה היא מה משקל הסיכון _הנתפס_ ברגע שצריך להחליט. לזה הייתי מוסיף כמשקל נגד את כובדם של הפרות המוסר שטמונות בהחלטה. הדוגמה של "להרוס עת עזה" כדי לפתור את בעיית הקסאמים היא בעייה מסוג זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משקל הסיכון _הנתפס_ ברגע שצריך להחליט? עובדתית, לבני התקופה לא היה מושג נכון של מידת הנזק שהולכת להגרם (מלחמת האזרחים האמריקאית סמלה במידה רבה את תום עידן המלחמות הנפוליאוניות והיא אולי המלחמה המודרנית והטוטאלית הראשונה). יתכן באמת שזו הסיבה שאזרחי הצפון בכלל הסכימו לצאת למלחמה ההיא. (על הציפיות לנצחון מהיר וללחימה שתוגבל לכוחות הלוחמים בלבד אפשר ללמוד מן התאורים של קרב בול ראן הראשון, שם יצאו אזרחים ומשפחות מוושינגטון בכרכרות לצפות בקרב מגבעה סמוכה). ברמה המוסרית, אני מייחס לכך פחות חשיבות. לא חשוב, מהי בדיוק רמת הסיכון הספציפית בעיתוי כלשהו במלחמה כלשהי, די בידיעת הסיכונים הכלליים בכל מלחמה בכל זמן שהוא, כדי להפוך את האופצייה של מלחמה למשהו שרצוי מאד להימנע ממנו ובודאי לעשות כל מאמץ כדי למצוא חלופות טובות ממנה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |