 |
|
 |
||
|
||||
 |
המלים "גאון" ו"וירטואוז" נעשו זולות בימינו. כל ילד שמבקיע שער הוא גאון וכל נגן חלילית בחוג המוסיקה במתנ"ס הוא וירטואוז. הדבקת תויות על פי התרשמויות סובייקטיביות נראית לי מיותרת, סוג של כניעה לרוח הרעה של תרבות הרייטינג הסובבת אותנו. אם נוריד מהמאמר את החלק המיותר של הדבקת תויות מהסוג המודפס על העטיפות האחוריות של ספרים, ונסכים שדנקנר הוא ללא ספק סופר מוכשר שכתב ספר קריא וזורם, אנחנו נשארים עם תזה מעניינת אחת הטוענת שהגזמת דמותו של דודה אווה פוגמת באחדות ובאמינות של המארג הכולל. אפשר, אם רוצים, לטעון בדיוק להפך, אבל יש על מה לדבר. שאר הדברים במאמר הם פתיתי טריויה למי שמתעניין בחברי נעוריו של דנקנר. אני אישית מעדיף להתכרבל מול ערוץ 20 ולעקוב אחרי עלילות הסלבס בבית האחר הגדול. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה העניינית והאינטלגנטית (ברובה הגדול). באשר לכותרת, לגאונים לוירטואזים וכו' אתה אולי צודק. אם כי "לא גאון" אינו "גאון" וזה מפחית מעוצמת הסופרלטיב הלא כן? את הכותרת נתנו העורכים לפי טעמם. הכותרת הארוכה משהוא שאני נתתי "אמנון דנקנר ניסה להלך הפעם בגדולות – האם עלה הדבר בידו? על ספרו של אמנון דנקנר 'ימיו ולילותיו של הדודה אווה"'. אך אין לי טענות לשינוי העריכתי, אם ניתן להבין כך. לפי שיפוטך יכולתי להבין שקראת הספר. אם כך מה דעתך שלך לגבי "תיזה מעניינת אחת הטוענת שהגזמת דמותו של דודה אווה פוגמת באחדות ובאמינות של המארג הכולל". יש אגב במאמר התייחסות עם דוגמאות ספציפיות למרקם הלשוני, העלילתי הכולל,תיאור התקופה, ולדמויות אחרות ולא רק "פתיתי טריויה" כלשונך. נכון שכמי שמכיר חלק מהדמויות המוזכרות במפורש או ברמז הרחבתי בנושא. אך זה מופיע רק בשוליים. מעניין או לא - זו שאלה אישית. הצפיה שלך בערוץ 20 מוכיחה זאת כאלף עדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיניתי את דעתי. אני מוותר על ערוץ 20 וחוזר להתעניין בחברי נעוריו של דנקנר. אתה צודק, יש במאמר שלך עוד כל מיני מטעמים שלא ציינתי לעיל. אשר לדמותו הגדולה מהחיים של הדודה אווה, זה הרי סוד קסמה. אם תהפוך אותה לדמות ריאליסטית למהדרין, הפסדת את הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם היא דמות אמינה בעיניך? גם אם היא הייתה "ריאליסטית" באותה מידה שופעת וצבעונית כמו מרבית הדמויות האחרות הייתי "מפסיד הספר"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נבחין בין שני סוגי אמינות: אמינות פנימית (בדיונית) לעומת אמינות חיצונית (תיעודית). אמינות פנימית מתייחסת למידת ההתאמה של פריט בעולם הבדיוני לשאר המרכיבים באותו עולם. אם אנחנו בעולם בדיוני של יצורים מעופפים, דמות מעופפת בעלת כנפיים היא אמינה בעולם הפנימי שנבנה ביצירה. דמות מעין זאת איננה אמינה (ריאליסטית) בעולם החיצוני לבדיון. במשחק הזה בין אמינות פנימית לחיצונית צומח הריאליזם הפנטסטי. בסוג זה של טקסטים אנו מצויים במסגרת אמינה תיעודית - מקומות, זמנים, דרכי פעולה, רגשות וכו' נתפסים כאמינים תיעודית, אבל בתוכם נשתלים פריטים פנטסטיים, שאינם ניתנים להנמקה ריאליסטית כמו חלום, הזייה, טירוף או שכרון חושים. לעתים נשמרת דו-משמעות ביחס לפריטים כאלה, ואפשר לנמק אותם בהנמקה ריאליסטית או פנטסטית, בחר לך כרצונך. מה דעתך על אפשרות אחרונה זו כעמדת פתיחה פרשנית לדמותו של הדודה אווה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לך על הדברים. אכן היטבת להעלות את הסוגיה הנכונה. אני מסכים ששאלת האמינות היא פועל יוצא של השאלה האם רוחו של הרומן היא ריאליסטית או שייכת למחוזות "הריאליזם הפנטסטי" במאמר זה צימצמתי וכתבתי: "רוחו של הספר ריאליסטית, אך יש בו מחד קריצות לעבר הריאליזם הפנטסטי ומאידך אירועים ריאליסטייים כביכול שלוקים באמינותם. נראה שלדנקנר קשה להינתק מעברו הספרותי ונטיותיו הידועות: גם כשהוא מתכוון לכתוב ריאליסטי, הפנטסטי, כמו אותו שטן, או שמא מלאך בעיניו, בא לבקרו, עומד מאחורי גוו ומפתה אותו שוב ושוב". במאמר רחב יותר שלינק שלו מופיע בתגובה הראשונה הרחבתי בנק' זו וכתבתי(עם קיצורים): "בטרם נבחן את עלילות הספר שומה עלינו לדון אם הרומן משתייך לסוגה של "ריאליזם פנטסטי" שכן נקודת התייחסות של הביקורת במקרה זה תהיה שונה מזו של ספר המבקש לתאר מציאות ריאליסטית. בקובץ סיפוריו....... בספר זה, לעומת זאת, טורח הסופר לשוות לרומן מראה ריאליסטי. זו למעשה ברירת המחדל, לעניות הבנתי. הספר משובץ לכל אורכו בתיאור אמין וחי של מאורעות גדולים ושל אירועים קטנים שקרו אל נכון בעיר בשנים ההן. הוא גם מיטיב לתאר את רוח התקופה, אורחות האנשים,.......עד שמי שלא הוזכר יכול לתבוע את עלבונו מעם המחבר. יש בספר מאפיינים ריאליסטיים רבים נוספים, אך החשוב מכל הוא שרוחו של הספר ריאליסטית. האם הדמות של הדודה אווה היא "ריאליסטית" או "פנטסטית" זו כבר שאלה נפרדת, גם אם נכבדת ולא קלה....גם אהבתו של אדון בנבנישתי ל"דודה אווה", גם לאחר שראה אותו במלא הדרו הגברי, העירום, מוטב לה שתתכנס תחת כנפיו של ה"ריאליזם הפנטסטי" בשל אי אמינותה הצורמת אם נחשיבה כ"ריאליה" סתם. .....אך אל לנו לערב מין בשאינו מינו, לא כל מה שאינו אמין, אם בשל דמיון מופרז ומפותח במיוחד, שיבוש זמני או מקומי של חוש המידה, נופל בתחום ה"ריאליזם הפנטסטי". .... אחת היא אם מדובר ב"ריאליזם פנטסטי" או ב"ריאליזם" – הסצינה לוקה בחוסר אמינות משווע. ראוי להתייחס בצורה מקילה ונינוחה יותר לשימוש שהוא עושה לעיתים בהפרזה "פנטסטית" כדרך לבטא בדרך של "העצמה" את האווירה. לדוגמא, כדי לתאר את האווירה לאחר הרצח שבו נחשד הדודה אווה הוא מפליא לכתוב: "....והיא חומקת בינינו כרוח רפאים ומלעיגה כי אולי היא כך ואולי היא אחרת ומי יודע בכלל אם לא תלבש צורה של ילד או של כלב או של ערבי....". אך האם ל"ריאליזם פנטסטי" התכוון המחבר מראש? נראה שלא. אני משער שהמחבר לא התחבט מדי בסוגיה זו של הסוגה ההולמת את ספרו והוא עשה מה שהוא יודע, אוהב, מצא לנכון, או שמא נסחף, לעשות." בקיצור זה רומן ריאליסטי לעניות דעתי ומכאן בקורתי בנקודה זו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |