בתשובה להאלמוני המזוהה, 21/03/09 15:16
קראת את המאמר? 506594
אני אנסה לענות על שתי טענות שלך.

טענה ראשונה היא שתגמול חומרי היא דרך טובה להעלאת הישגים של עובדים. זאת טענה בעייתית. יש קשר בין תגמול לבין מוטיבציה, אבל המחקר מצא שבמערכות וארגונים מושג ה"תגמול" (חיובי או שלילי) הוא מושג רחב בהרבה מתגמול חומרי פשוט. הוא כולל סוגי תגמולים (כמו הערכת קבוצת העמיתים, הערכת הממונה, תואר במדרג הארגון, סיפוק מהעבודה, תחושת פרודוקטיביות), ובנוסף – הקשר הישיר בין הישגים לבין תגמול חומרי אינו מתאים לרוב התפקידים בארגון. ארגונים נוצרים בגלל שבעבודה משותפת בין אנשים שעושים דברים שונים אפשר להגיע לתוצרים שאדם אחד לא יכול לעשות (או שלא יעיל שאדם אחד יעשה אותם). הניסיון לתגמל כל אדם בנפרד לפי הישגיו פוגע בעבודת הצוות ובשיתוף הדרוש לעבודה יעילה בארגון. משתי הסיבות הללו, דוגמת נהג המונית אינה רלוונטית – נהג המונית אינו חלק מארגון.
הערכת ביצועים רבעונית ותגמול בהתאם (או שיטות הניהול של פיטר דרוקר משנות ה-‏50) אינה דומה ל"תגמול ע"פ הישגים" במובן שאתה מתאר זאת, מסיבות שונות שלא נראות לי כל כך חשובות כרגע. בעיקר כי לא נראה לי רלוונטי מה נעשה בחברות פרטיות. אני לא רואה את השוק הפרטי כאיזה מודל לשאוף אליו (אבל אתה מוזמן, אם בא לך, לספר לי על הבונוסים של מנהלי AIG).

הטענה השנייה נוגעת לשאלת המדידה. אתה כותב "אם אתה לא יכול למדוד את זה, אתה לא באמת יודע שהגישה שלך תשפר את המצב". אני חייב להודות, בעצב, שזה נכון. אני אף פעם לא יודע שהדברים שאעשה ישפרו את המצב. אני טועה הרבה ולפעמים אני משלם מחיר גבוה עבור הטעויות שלי. אני חושב שזה חלק מהחיים (אבל אולי גם בזה אני טועה). מה שלא ברור לי זה מדוע אתה אומר ש"נראה לי מטופש להוציא יותר כסף במצב כזה". מדוע? העובדה שעניין כלשהו אינו ניתן למדידה אובייקטיבית לא אומרת שאי אפשר להוציא שיפוט בנוגע אליו.
האמת היא שזאת שאלה מאוד חשובה בעיניי שמטרידה אותי רבות: מה אני אמור לעשות כשאני לא יודע מהו המעשה הנכון לעשות. אפשרות אחת היא לא לעשות כלום בגלל שאני מפחד לטעות. אפשרות אחרת היא לנסות לעשות את מה שנראה לי שיש לו סיכוי להיות קרוב לדבר הנכון ולקחת בחשבון את אפשרות הטעות. וזה בערך מה שלקחתי מפופר: החיים הם פתרון בעיות בדרך של ניסוי וטעייה, כשכל פתרון מעורר בעיות חדשות ולעולם לא נדע אם אנחנו בדרך הנכונה. עדיין קשה לי עם הרעיון הזה (אני רוצה את האמת ואת הדבר הנכון), אבל אני מנסה להסתגל אליו. אם יש לך רעיונות אחרים, אני פתוח לשמוע.

הפילוסופיה שעברה מהעולם היא הפוזיטיביזם הלוגי, שלמיטב ידיעתי אף אחד לא יכול להתייחס אליה כאמיתית היום (אגב, הפוזיטיביסטים האמינו במדידה ובניגוד לפופר, כן חשבו שאפשר למצוא את האמת ולבנות את הידיעות שלנו באופן הצברי אחת על השנייה). ואולי דבר לא מונע מהמורה למצוא עבודה בבי"ס אחר, אבל זה לא משנה. לא רוצה שמנהל יוכל לפטר מישהו רק כי הוא קם על הצד המגעיל שלו הבוקר.
קראת את המאמר? 506602
אני לא טוען בשום פנים ואופן שתגמול מורים צריך להסתכם רק בשורה התחתונה בתלוש, אלא שזה צריך להיות אחד הכלים שעומדים בפני המנהל. לעומת זאת כיום לא עומד שום כלי משמעותי בידי המנהל לתגמל את הטובים (מעבר לחוסר היכולת שלו לאבחן מי טוב ומי לא, בגלל חוסר נגישות למידע).

הבונוסים של מנהלי AIG הם דוגמא מובהקת לכך שאתה מקבל את מה שאתה מודד. תגמול עבור רווחים קצרי טווח תוך בניית סיכונים אדירים לאירגון זה למעשה מה שהותנו העובדים לעשות. לכן אפשר וראוי למשל להביט על השגי התלמידים לאורך תקופה, כדי לוודא אכן מטרות ארוכות טווח מושגות.
קראת את המאמר? 506604
אני לא מתלהב מהרעיון שמנהל יוכל לתגמל חומרית מורים טובים, אבל אני יכול לראות את הנחיצות שלו בחברה המטורללת שלנו. אבל אני מתנגד להשקפה שהישגי התלמידים בבחינות הם הקריטריון היחיד (או אפילו העיקרי) לטיבו של המורה. ההחלטה אם לתגמל מורה מעבר למקובל יכולה להישאר חלק מסמכויותיו של המנהל בלי שהיא תהיה קשורה לציוני התלמידים. גם בחברות פרטיות, שאתה מתייחס אליהן כאל דגם מוצלח, מנהלים קובעים אילו עובדים לתגמל לפי דעתם על תרומתם לחברה ולא בהכרח לפי קריטריונים קשוחים ובני-מדידה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים