בתשובה לדורפל, 24/03/09 22:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בד''כ התייחסות לאדם כאובייקט ולא כסובייקט נחשבת כיחס לא מוסרי. אפשר לטעון שגוף מת אינו אדם, אבל אני חושב שגוף הוא חלק מהאדם (בניסוח גרוע עד מאוד). אדם לא ''מתגורר'' בגוף. אדם הוא הגוף. אני יכול להבין את הטענה שבמותו של אדם אין לו נפש, רצונות ודעות. קשה לי להבין את הטענה שאין לו גוף. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא דואליסט, וחושב שהאדם והגוף אחד הם. אבל אני נאלץ למתוח קווי מגדר לחייו של האדם וקיומו הפיסי. האטומים שירכיבו את הדורות הבאים עדיין אינם חלק מהאנשים שהם יהיו, וגופות שנרקבו כבר אינם חלק מאדם. אני לא חושב שתהיה לנו בעיה להמנע מדיון מטא-פיסי ולהסכים שלאחר שאדם מת - רגע שאין לנו בעיה של ממש להסכים גם עליו - הוא כבר ''לא שם''. חלק מהתרבות שלנו היא להמשיך ולראות בגופו חלק ממנו ומהקניין שלו, ולתת למת זכויות מתמשכות עליו. לכן אני דורש שהמת יסכים בחייו על שיעשה בגופו. יכל להיות דיון מעניין אם מישהו היה מגיע וטוען שלמת אין שום זכות על גופו, ושכל המבוצע בנ''ל כשר. חבל שלא הגיע עדיין מישהו כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ''לו''. נקודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין בעיה. אז מספיק עם הטיעון של "הוא רוצה / מסכים שיציגו את גופו". מאחר שאין *לו* רצון זה לא רלוונטי. ואם אנחנו מתחשבים ברצונם של המתים למען החיים (כמו שטוען גדי) מותר לנו לשקלל אינטרסים אחרים של החיים פנימה. המושג של בעלות המת על גופו אינו רלוונטי לדיון. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |