בתשובה לתשע נשמות, 19/04/09 16:49
508614
אני בכלל לא רואה זאת כך. אני חושב שבין כל יהודיו של כפר נתון, שהגיעו לאותו מצב, בהכרח היו כאלה שהתנהגו בדרך מסוימת ואחרים שהתנהגו אחרת, וזה כן נובע מאופיים. באופן יותר ספציפי, אני חושב שהנטייה של רוב האנשים היתה (ועודנה, ותהיה) לציית להוראות, מה שהסקר מגדיר כ"פסיביות" ובמקרה של השואה הוביל למוות כמעט בטוח. כשאני קורא סיפורים של ניצולים, נדמה לי שאני אף-פעם לא ניתקל בכאלה שניצלו *במקרה* - בכל אופן, לא *רק* במקרה. כדי להינצל היה צריך ליזום משהו. לא סתם משהו, ליזום המון, כל הזמן. זה כמובן היה רק תנאי הכרחי, ולחלוטין לא מספיק - היה צריך גם המון מזל. (אני לא כולל בזה ילדים קטנים; במקרה שלהם, גורלם נקבע על-ידי התנהגות הוריהם, ושוב מזל). אז עניין היוזמה מפריד בין הפסיביים לבין השאר. מבחינתי, יהודי באוקראינה שניסה להתנפל על היורים לנוכח בורות המוות ונורה תוך כדי כך די שקול למורד בגטאות גם אם האחרון הצליח בסוף להינצל (ההבדל ביניהם הוא באמת עניין של נסיבות). בכל אופן רק מיעוט היו כאלה.

גם בין היוזמים, אני חושב שהאופי הכתיב את סוג היוזמה: הטיפוס שהלך להיות פרטיזן או מורד הוא לא הטיפוס שהלך להתחבא, ושניהם לא הטיפוס שהצליח לשרוד תקופה משמעותית במחנות (שוב, לפי הרושם המצטבר שלי מסיפורי ניצולים - שרידה במחנות היא לא משהו שקרה במקרה, היא הצריכה שורה של יוזמות, חלקן קטנות וחלקן גדולות). בסופו של דבר, נדמה לי שבפני רוב האנשים עמדו אפשרויות די מקבילות.

לא?

אני מניח שזה מעורר תחושה לא נוחה. הרי מאחורי קו המחשבה הזה מרחף צילו של אבא קובנר והביטוי "כצאן לטבח", שכבר כמה עשורים ידוע לשמצה. אני צריך להודות שלדעתי באמת, עד כמה שזה נורא, הדימוי הזה נכון. אלא שבניגוד לקובנר, אני לא מאשים אף אחד, אני מבין שזו ההתנהגות האנושית הנורמלית (ולא בטוח אפילו ששגויה; גם אם הפסיביות אז פירושה היה מוות בטוח, זו חוכמה בדיעבד). אישית, בכל אופן, אני לא מוציא עצמי מהכלל. עניתי "פסיבי" בסקר - אני מנחש שאני לא הטיפוס שהיה יוזם משהו.
508615
לגבי השרידה במחנות: לפני כמה שנים נערך מחקר‏1 על מחנה ריכוז לנשים ועל השורדות בו. המסקנות היו, שהשורדות היו בד"כ נשים ש"אימצו" נשים אחרות - צעירות מהן או חלשות מהן - ודאגו להן (לפעמים על חשבון המחיה הבסיסית שלהן, והנה דווקא הן שרדו ברובן).

1 ע"י חוקרת שואה ששכחתי את שמה (דיברתי בזמנו עם אחת מעוזרות המחקר שלה).
508616
כשאתה קורא סיפורים של ניצולים אתה פוגש בדרך כלל את המיעוט הזעום שהיו לו גם היוזמה וגם המזל - וגם את אלה שמה שהיה להם היה בעיקר המזל: המזל להיות בגיל המתאים ובמצב גופני סביר כך שמנגלה ישלח אותם למחנה העבודה במקום לתאי הגזים; אלה שהטבח במחנה היה בן הכפר שלהם והגניב להם מדי פעם פרוסת לחם נוספת או חתיכת תפוח אדמה; אלה שקצין האס אס שלח אותם להביא לו משהו בדיוק לפני שמישהו העז לעצבן אותו והוא ירה בו ובאלה שעמדו לידו. אתה לא פוגש את כל אלה שהיו להם שפע של יוזמה ותושיה, אבל מתו מטיפוס בגטו או שהשכן הנוצרי הלשין עליהם כדי לקבל שק תפוחי אדמה, או שרצו מאד להצטרף לפרטיזנים אבל לא יכלו להפקיר את האח בן השמונה שלהם ובסוף נספו יחד איתו. נראה לי שהגורל שיחק כאן תפקיד חזק לאין שיעור מהאופי - לפחות באיזורי ההשמדה הנרחבת; במדינות בהן הושמדו רק חלק מהיהודים היה כמובן הרבה יותר מקום לפעולה האישית. לרוב היהודים, לדעתי, לא היו כלל אופציות - בטח לא אופציות כמו בריחה אל מחוץ לשטח הכבוש או הצטרפות לפרטיזנים. העובדה שאתה מכיר סיפורים של כאלה שנקטו יוזמה והצליחו באופציות האלה כמוה כעובדה שאתה מכיר סיפורים על מובטלים עם ששה ילדים שזכו בלוטו: זה לא אומר שזכיה בלוטו היא אופציה לכל מובטל, ואילו היית עושה סקר "לו הייתי מובטל עם ששה ילדים הייתי..." אז זכיה בלוטו לא היתה צריכה להיות אחת האפשרויות בסקר.

כך או אחרת, לא נראה לי שמישהו מאיתנו יכול תוך כדי ישיבה נוחה מול המסך בחדר המחומם לחשוב ברצינות על איך הוא היה פועל בתנאים של רעב וקור, של איבוד קרובי משפחה, של פחד מתמיד. רובנו לא עברנו אפילו יום אחד של חוויות כאלה, לא כל שכן תקופות של שנים; אין לנו כלל יכולת לדעת אילו תכונות חוויות כאלה היו חושפות בנו ואיך הן היו משנות אותנו.
508703
רוב אופציות היוזמה בסקר לא מתחייבות שתצליח לשרוד. לכן הן מקבילות לא לזכייה בלוטו מצד המובטל, אלא למילוי טופס מצידו.
אני מקבל שבחלק מהאופציות, הנסיבות (משפחה, גיאוגרפיה וכו') משפיעות על מידת הסבירות לבחור בהן.

לפסקה האחרונה שלך אני מסכים בהחלט, אבל לטעמי זה בדיוק מה שמעניין כאן.
508710
לפסקתך האחרונה: ההבדל טמון לדעתי פחות ביכולת לדמיין איך הוא יפעל בתנאי רעב וקור, שזאת בעיקר שאלה מבוססת ידע, ויותר ביכולת שלנו לשכוח. אנחנו צריכים לשכוח את מה שאנחנו יודעים על התקופה כדי לנסות לגעת בקצה החוויה של קבלת החלטות במציאות של חוסר וודאות, ויותר מזה, במציאות של חוסר יכולת לתפוס ולהבין את המשמעות וההשלכות אל ארועים שחורגים מתחום הנסיון המוכר לנו, לאנשים שסביבנו, לספרים שקראנו, למה שלמדנו בבי"ס וכו'.
ילדים קטנים 508619
לא בכל המקרים הגורל של ילדים קטנים נקבע ע"י הוריהם.
אבי הופרד מהוריו בהיותו בגיל 3. אביו נעלם ברוסיה (וחזר והתגלה בארץ לאחר שהגיע למזרח התיכון עם הצבא של הגנרל אנדרס) ואמו נורתה בידי חייל נאצי משום שסרבה לשאת טלאי צהוב. ובכל זאת הוא שרד. הוא "אומץ" בידי קבוצת פרטיזנים שדאגה לו לאורך המלחמה (אם העזנו לא להיות מרוצים מאיזו מתנה ביום ההולדת הוא העיר שליום הולדתו השמיני קיבל במתנה 2 מנות של תפוחי אדמה, במקום האחת הרגילה, ושנשתוק כבר).
508895
האמת היא, שאפילו ילדים קטנים היו כלולים בזה במידה מסוימת (תלוי, כמובן, מה זה קטנים). נתקלתי כבר באנשים שברחו מהרכבות בגיל 6-7 לבדם, ושרדו איכשהו.
(הייתי שמחה לחשוב שאני הייתי מצטרפת לפרטיזנים או לפחות מנסה לברוח, אבל חוששתני שהתשובה במקרה שלי היא בוודאי תשובת הרוב עד כה: פסיביות נטו).
508898
אני אציין, שאבא קובנר, יחד עם ה"כצאן לטבח", הסביר במשפט אייכמן בדיוק למה לא מרדו.
מתחת ל"העד משיב לשאלה למה לא מרדו".

_____________
הייתי מעתיקה את הפסקא הרלוונטית, אבל הטקסט עובר הפוך.
508927
הנה הטקסט:
=======
[העד משיב לשאלה: מדוע לא מרדתם?]

אז לא התארגן הארגון הלוחם. לא כל כך פשוט נתארגן הארגון הלוחם, כי לא דבר קשה ביותר הוא ליטול נשק ולירות. זה אולי דבר קל ביותר ופשוט ביותר. עברתי כבר כמה מערכות ומלחמות ומעיד אני על עצמי שזה הדבר הקל ביותר. אך איך להסביר את הדבר הפשוט, כביכול שאכן לכולם מישהו הועיד גורל משותף, ‏343 ולא רק אלה שהלכו - הלכו. איך לקרוע את האשליה שאין מנוס, ושבלאו הכי זה מוות ואיך להעלות אותו מהיאוש.

כי, כבוד בית הדין, פה מרחפת בחלל השאלה, באולם הזה: כיצד זה לא התקוממו? גם בוילנה יצא שעד 27 בדצמבר 1941 כבר לא היו למעלה מ40,000- יהודים. מרחפת באולם השאלה: כיצד לא התקוממו?
אני כיהודי לוחם מתקומם בכל מאודי לשאלה הזו אם יש לה מנימת הקטרוג. כי למי שיושב פה מולי, ל-‏80 המיליון אשר בחוצות עריהם שרו את השיר:

[כשדם יהודי מן הסכין ניתז...] - Wenn's Judenblut vom Messer spritzt ... להם אינני חייב את התשובה הזו.

אבל אם, אני שואל עצמי, אם ישאלו אותי, הרי כדי להבין חקר האמת, כבוד בית המשפט, כדי להלחם בכל תנאי, ובתנאי גיטו לא כל שכן - צריך קודם כל ארגון. וארגון של לוחמים יכול לקום בכח של צו של אוטוריטה לאומית, או מכח תנועה פנימית. ליהודי אירופה הצו של אוטוריטה לא עמד ולא יכול היה לעמוד.

מכח תנועה פנימית - אזי ארגון כזה בתנאי טירור, ניתוק ושיתוק, כאשר אנו ולא הם - אנו היינו בתא של זכוכית - מי זה יעיז לשאול: כיצד לא מתקוממים? בתא של זכוכית? ארגון כזה יכול לעשות רק עם אנשים בעלי החלטה נחושה, שבדרך כלל אינם מצויים בין המיואשים, הרצוצים והנרדפים עד דכא.

והם היו רצוצים ומיואשים עד דכא. אני ראיתי אנשים מיואשים שאבדו עצמם לדעת. לא ראיתי אנשים מיואשים שהיו ללוחמים טובים. גם המלחמה הזאת, הקרויה משום מה מלחמת יאוש, עשו אותה אנשים מאמינים, אנשים שהאמינו שיש טעם ותכלית למות שעה אחת קודם למען משהו שהוא למעלה מן החיים.

מתוך יאוש זה שרובם היו, מתוך זה שנטלו מהם את צלם האדם, לא פשוט שכרוז כזה ייקלט. אין זה מקרה ואין זה פלא. להיפך, מופלא שנמצא מיעוט שהאמין לכרוז הזה ועשה מה שעשה במשך שנתיים. המופלא מדעתי בכלל שהיה ארגון לוחם, שהיתה לחימה, שהיה מרד. זהו הבלתי מתקבל על הדעת. זה לא היה קרב של מחתרת כלשהי.
====

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים