בתשובה לאפופידס, 25/04/09 10:18
כמעט תמיד, לא אנו הקורבן 509157
כל זה טוב ויפה במציאות של המאה ה-‏19.
אתה כותב כאילו ארה"ב יכולה לנהל מדיניות של ספינות תותחים (או נושאות מטוסים) ולהכתיב בכל מקום שלטון שיהיה נוח לה או יתנהל ע"פ סטנדרטים המקובלים עליה.
במציאות, לצבא האמריקני יש חבל קצר מאוד בקשר למה שהציבור האמריקני מוכן להקריב למען טובתם של עמים זרים ורחוקים ו"בגלל מריבה בארץ רחוקה ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר". עניין הלגיטימיות או ההומאניות של השלטונות הנוכחיים בעירק, אפגניסטן, סודן או סומליה הוא בעל משקל פעוט ביחס למידת הפגיעה באינטרסים מערביים. הדיביזיה של ה-CIA הגיעה לאפגניסטן לא בגלל פסלי בודהא המנופצים אלא בגלל 9/11 ובן לאדן.
הקטע שהבאת ביחס לפקיסטאן נראה לי משהו לא לעניין. לא ידוע לי על התנגדות כלשהי אזרחית או אחרת לטאליבאן. למעשה הצבא הפקיסטאני לא שלט ולא נכנס לפרובינציה הצפון מערבית גם בזמן שלטונו של מושארף והשטח היה בשליטתם של ראשי שבטים וכנופיות. הדברים שהבאת נראים לי כדיבורי סרק והסכמי סרק בין פוליטיקאים של נייר. בסופו של דבר המציאות הפוליטית בפקיסטן נקבעת ע"י מידת השליטה בצבא ונכונותו לפעול. המשחק הגדול האמיתי בפקיסטן הוא בין הצבא לשלטון הנבחר. אם הצבא אינו נשמע לשלטון הפוליטי, הבחירה שנותרת בידי השלטון היא בין פייסנות לבין לא לעשות כלום (שלשתיהן תוצאות זהות). התחזקות המורדים אינה תוצאת הפייסנות. שתיהן כאחת הן תוצאות של חולשת השלטון הפוליטי.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים