בתשובה לאפופידס, 12/05/09 19:35
לא פול פוט ולא נעליים 511014
שוקי שמאל • בתשובה לאפופידס יום א', 17/5/2009, 19:58
חוששני שזה רק חלק מן התמונה.
בביוגרפיה של רדזינסקי על סטלין מסופר על סופר יהודי גרמני שביקר בשנות ה-‏30 בבריה"מ של סטלין (נדמה לי שהיה זה שטפן צוויג) ולא חדל להתלונן על כל דבר שראה שם (כפי שדווח מייד ע"י המלווה ומתורגמנית שלו שהיתה עובדת הנ.ק.וו.ד). באופן מפתיע, לאחר שיצא למערב פרסם ספר או מאמר שכל כולו תשבוחות למולדתו של מעמד הפועלים.
היו כאן שתי תופעות ששיחקו תפקיד.

א. ראשית היתה כאן התופעה של האינטלקטואל הבז להמון ומנסה להתקיים ולהתפרנס ע"י שיתוף פעולה עם השלטון המרמה ומנצל את המוני העם הנבערים. בתקופה המדוברת, צריך לזכור שהרודנים הגדולים רדפו בעיקר את האינטלקטואלים, בעוד פשוטי העם נטו ככל שהדבר היה ניתן ל"הסתדר" עם השלטונות. בפרט אצל אינטלקטואלים יהודיים אפשר לצפות ללא מעט ניכור בינם לבין שאר המין האנושי.
ב. שנית, חייבים לזכור את מעמדה של בריה"מ באותם ימים. שנות השלושים היו הרקע לצמחתם של ברכט, מאלרו, אורוול והמינגווי וכן המרגלים פילבי, ברג'ס ומקלין, קלאוס פוקס והרוזנברגים. מצד אחד היו הפאשיסטים באיטליה, גרמניה וספרד ומן הצד השני היו השמרנים הקלריקליים בארה"ב, בריטניה וצרפת שמנעו כל פעולה אפקטיבית נגד הפאשיזם משום שראו בו מחסום נחוץ נגד הבולשביזם. נראה היה לאנשים הגונים רבים מאוד, שבריה"מ היא תקוותו האחרונה של המין האנושי. אינטלקטואלים רבים מאוד שהטיבו לדעת מה מתרחש בבריה"מ של משפטי הראווה והגולאגים פשוט סירבו לפרסם את מה שידעו פשוט מתוך החשש שהדבר יסייע לפאשיסטים. פול ג'ונסון (שוב בספרו על "האינטלקטואלים") מתאר כיצד סרבו המו"לים בבריטניה שהיו אנשי שמאל לפרסם את כתביו של אורוול שניסה לחשוף את הרדיפות והטבח שבצעו הסטאליניסטים בשותפיהם למחנה הרפובליקני (שהיו מרקסיסטים גם הם אך לא סטליניסטים).

ג. נקודת המפנה שהיתה תחילת הירידה של המחנה הקומוניסטי היתה פנייתו של סטאלין מן "החזית העממית" (שיתוף הפעולה עם כוחות סוציאליסטיים ובורגניים נגד הפאשיסטים) לחוזה מולוטוב-ריבנטרופ (שת"פ עם הפאשיסטים נגד המדינות הדמוקרטיות). באותו זמן ושנים רבות אח"כ נראה היה שהמהלך הזה שיתק את מחנה השמאל שכנשוך נחש ומהופנט ענה אמן אחרי המהפך המדהים הזה, פשוט בגלל חוסר כל אלטרנטיבה אחרת. רק כעבור כ-‏20 שנה התברר שהמהלך הזה פעל כמים השוחקים סלע ופורר את תמיכת השמאל בבריה"מ. הביקורת של מאלרו ואורוול, הרומן של האוונגארד האירופאי-שמאלני עם המאואיזם שהסתיים גם הוא בקול דממה דקה, ההסתייגות מפעולות הסובייטים בהונגריה וצ'כוסלובקיה, העלמותן של תנועות הפועלים הקומוניסטיים בארה"ב, המבוכה ולעיתים אפילו התמיכה של השמאל האירופאי במאבק שניהלו גורמים לאומיים, ריאקציונריים וקלאריקליים כנגד בריה"מ (פולין, יוגוסלביה ורומניה, הגירת יהודים/גרמנים/ארמנים מבריה"מ, התנועה הפראבוסלאבית). התגובה הזו היתה התוצאה ארוכת הטווח של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. המשיח הקומוניסטי שהבטיח לגאול את העולם מחרפת הקפיטליזם והפאשיזם, התגלה כמשיח שקר וכגרוע משניהם כאחד.
לא פול פוט ולא נעליים 511016
אפופידס • בתשובה לשוקי שמאל יום א', 17/5/2009, 20:53
תודה על התגובה המרתקת.

זה הזכיר לי מקרה בו נוכחתי אני במיסוך, אם כי יותר מסיבות רגשיות פשוטות, שנאה במקרה זה, מאשר אידאולוגיות. זה היה לפני שנים במילואים בעזה. את אחד הסיורים הממנועים ערכנו בשכונה שלא הכרנו קודם לכן. העוני שם היה מדהים, יותר מכל מה שראיתי עד אז. הילדים הסתובבו שם ברפש, כמעט ללא בגדים ולבתים הנוטים להתמוטט לא היו אפילו דלתות. כדי לזכות במעט פרטיות שמו דייריהם על הכניסה חתיכת פח במקרה הטוב, או שתלו בד קרוע ומלוכלך על הפתח במקרה הנפוץ יותר.

הסיור בשכונה ההיא היה ממושך וכל יושבי הרכב שתקו כמעט כל הזמן וצפו במראות בתמהון. כאשר חזרנו לבסיס, שמוקם בצומת סג'עייה, ביקשתי לחלוק את החוויה עם הלוחם שישב עימי מאחור. לא הספקתי לפתוח את הפה והנה הוא שואל אותי משהו בסגנון: "ראית איזה בתים? זה הכל מהכסף שלי ושלך, בעבודה שאנחנו נותנים להם בישראל. היית מת לגור בבית כזה". מאחר שהופתעתי מן הדברים ביררתי עם הבחור אם הינו באותו הסיור או שמא חלמתי חלום. התברר שמכל הזמן הממושך בו בילינו בעוני המזעזע, כל מה שהוא זכר היה המעבר החטוף בדרך חזרה ליד שכונת א-רימאל [ויקיפדיה] ("סביוני עזה"). הוא לא יכול היה להרשות לעצמו זכרון העשוי לעורר חמלה כלפי הבזויים בעיניו.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות