בתשובה לגיל, 23/06/09 15:12
אז גם אני מברך 514204
אז בוא ואספר לך משהו:

1. ישראל אינה יושבת במעבר רפיח.
2. ההסכמים נזרקו לפח כאשר חמאס תפס את השלטון כיוון שהוא סירב וממשיך לסרב לפיקוח כפי שנקבע בהסכמים.
3. לפיכך אם מישהו מסרב לאפשר למנהיגי חמאס לצאת המישהו הזה הוא חוסני מובראק. לקובלנות נא לפנות לכתובת: ארמון הנשיאות, קהיר.
4. בפועל חוסני מובראק מאפשר או לא מאפשר (בדרך כלל כן) למנהיגי חמאס לעבור לפי האינטרסים המצריים כפי שהוא רואה אותם באותו רגע. המצריים, לא הישראליים. אם הדבר היה תלוי באינטרסים הישראליים הם מן הסתם לא היו יכולים לצאת לכל מיני שיחות "פיוס לאומי".

ועוד שתי הערות לאנלוגיה שהבאת לדודו טופז: ראשית, חופש הפעולה של החמאס לא דומה למה שתארת אלא לחופש הפעולה שהיה לדודו טופז אילו הוא היה יכול לכלוא במשך שנים את אחד הסוהרים מתחת המיטה שבתאו, ומדי פעם לירות דרך הסורגים ולהרוג את אחד הסוהרים האחרים. שנית, אני באמת מתפלא שאתה לא קובל על האלימות המופנית כלפי טופז, חלש שמערכת אדירה של סןהרים, שוטרים ושופטים מתנכלת לו ומצרה את צעדיו. הם, החזקים, קובעים את התנאים והוא החלש רק יכול להתאים את עצמו.
אז גם אני מברך 514209
1. לפי ההסכמים ישראל מפקחת על מעבר רפיח, ויכולה להטיל וטו על הגעת המשקיפים האירופים ("התראה ביטחונית" נקרא הנוהל הזה בהסכם - ישראל השתמשה בו כמעט מדי יום ביומו מאז יוני 2006 ועד עליית החמאס), מה שאינו מאפשר את הפעלת המעבר. כמו כן, לפי ההסכם ישראל שולטת על למי מותר להיכנס לעזה - באמצעות השליטה במרשם האוכלוסין.

2. זה נכון לגמרי, ולאור נקודה 1 אפילו מובן.

3.
מבחינה מסויימת אתה צודק - למצרים תמיד היה משקל בכל הנוגע למעבר רפיח, אחרי הכל הם צד לו. גם כשחיילים ישראלים נכחו שם פיזית, שום דבר לא קרה ללא הסכמתה של מצרים, ולו בשתיקה. מצרים שיתפה פעולה עם ישראל בנוגע למעבר רפיח כשהיו שם חיילים ישראלים, כשהיה פיקוח בווידאו, וגם לאחר עליית החמאס, כאשר האינטרסים התלכדו יותר מתמיד.

אינני מתכוון להגן על חוסני מוברק. ברור שיש לו חשבון משלו עם חמאס, ושגם לו לא מזיז מתושבי עזה (אם כי יש לו דעת קהל ביתית להתמודד עימה, שלא כמו ישראל). מצרים היתה שותפה להסכם המעברים הלא-צודק (והמשפיל בעיני הפלסטינים), והתרוץ הרשמי שלה לסגירת גבול רפיח הוא שהפיקוח איננו קיים - מצרים בוחרת לכבול את עצמה להסכם בין הרשות לישראל, מן הסתם משום שזה תואם את האינטרסים של מובראק. מכאן ועד לזרוק את האחריות למובראק ולטעון "ידינו נקיות" יש עוד מרחק רב. ברור שלישראל יש השפעה ניכרת על מה יעבור במעבר רפיח, ונכון שהאחריות מתחלקת עם עוד גורם. בכל אופן, במבט רחב, זה אינו חורג מהדפוס הרגיל של שליטה ישראלית נמשכת ברצועת עזה.

נו, אז חופש הפעולה של עוזי משולם, סבבה? הוא התבצר, ירה, אפילו חטף. ועדיין מדיניותו של משולם הושפעה קריטית מהמציאות - מהעובדה שלמדינה כוח רב יותר. משולם היה חופשי בווילה בה התבצר?
מלבד זאת, אנחנו מדברים על עמים ולא על אנשים פרטיים. אז החמאס לקח בשבי חייל אחד בשלוש שנים. אינני מזלזל בזאת, אלא שישראל יכולה לשבות את ראש הפרלמנט או לפוצץ את שר הפנים מתי שרק בא לה. זה כוח.
אז גם אני מברך 514223
1. לגבי ההסכמים ששנינו מסכימים שהם לא רלבנטיים עוד - הם הקנו לישראל פיקוח מסוים (אם כי לא שליטה) על מי שנכנס/יצא מהרצועה. כאמור מדובר בהסכמים, כלומר המנהיגות הפלסטינית דאז הסכימה לכך. בכל מקרה, כרגע אין לישראל אפשרות למנוע את הפעלת המעבר. את נושא מרשם האוכלוסין כבר הזכרת כאן ואין בכוונתי לדון בו כרגע.

3. מצרים משיקוליה שלה פותחת וסוגרת מדי פעם את המעבר. כשהיא סוגרת אז התרוץ הרשמי שלה הוא ההסכם, אבל מובן שזה לא הענין; למצרים אין רצון שעזתים יעברו לשטח שלה - בפרט כשסביר להניח שרובם ינסו להשאר שם - ומעבר לזה יש למובראק איבה בסיסית כלפי החמאס (שהוא כזכור הזרוע הפלסטינית של "האחים המוסלמים") וחשש מההשפעה האיראנית עליו. כיוון שההחלטה היא במלואה בידי מצרים אני מתקשה להבין איך גם את זה אתה מייחס "לדפוס הרגיל של שליטה ישראלית". אפילו אם ישראל היתה מפעילה את כל כוחה הדיפלומטי כדי שמצרים תסגור את המעבר (ואני לא חושב שהיא עושה את זה או נזקקת לכך, שהרי כפי שאמרתי זה אינטרס מצרי) זו לא היתה שליטה שלה.

יש סיבה לכך שהבאתי לך את דודו טופז כדוגמה. דודו טופז לכוד, הוא נמצא במצור בלא אפשרות כניסה ויציאה. אנשים חמושים מונעים ממנו את חופש התנועה שהוא זכותו הטבעית של כל בן אנוש. מי שמביט על התמונה במבט שרואה רק נקודה אחת במרחב ובזמן יראה את זה כך. אבל רובנו מבינים שהתמונה הזו היא חלק מהקשר רחב יותר: דודו טופז הושם במצור כיוון שהוא פגע באנשים אחרים ואילו לא היה במצור הוא היה ממשיך לפגוע בהם.

נכון, יש לישראל יותר כוח צבאי מאשר לחמאס. טוב מאד שכך; אני לא רוצה לדמיין את מה שעלול היה להתרחש לו המצב היה הפוך. עם זאת, כדאי לקחת בחשבון שגם זה רק חלק מהתמונה. כך למשל, עצם הנחיתות הפלסטינית בכוח צבאי יוצרת להם יתרון מדיני גדול. אתה רואה מה אומר אבו מאזן בראיון לוושינגטון פוסט: הוא רק צריך לשבת רגל על רגל ולצפות בארה"ב מכריחה את ישראל להפסיק את ההתנחלויות. לחמאס יש גם גיבוי וסיוע מכמה מדינות שיש להן לא מעט כוח והשפעה, ולפלסטינים בכלל יש גיבוי (וגם תמיכה כלכלית, אגב) מעשרות מדינות. האם בסיכום הסופי כל זה עושה אותם חזקים יותר מישראל? כנראה לא; אבל עובדה היא שלאורך השנים ישראל הציגה עמדות חלשות יותר בכל סיבוב של משא ומתן, ואילו הפלסטינים לא נאלצו לוותר על כלום - גם זו אינדיקציה למשהו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים