בתשובה לגלעד דנבום, 07/01/02 10:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
גלעד שלום, מזרח גרמניה לא הכירה עודה באחריות פשעי נתיניה המזרח גרמנים כלפי העם היהודי, ועל כן לא שילמה במשך כל שנות קיומה כל פיצוי שהוא לניצולי השואה. נימוקה הרשמי היה שכמדינה קומוניסטית ו'אנטי-פשיסטית' לשיטתה, נלחמה היא כנגד המשטר הפשיסטי 1, ועל כן אין היא כמדינה וחברה חייבת לאיש כלום; יורשי פשיסטים אלו הינם המערב גרמנים בלבד, כהגדרתה 2. שלך בברכה אלכס 1 מזרח גרמניה הקפידה במכוון לכנות את המשטר הנאצי כ'פאשיסטי' בלבד, וזאת מטעמי נוחיות שונים. 2 אף לא אינלקטואל מזרח גרמני אחד, כולל ברטולד ברכט ושטפן צוייג, קם וניסה לערער באופן פומבי על קביעה שיקרית ודוגמטית זו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שטפן צוויג לא איבד את עצמו לדעת בברזיליה ב 42? איך הוא בדיוק יכול היה להתנגד ל "קביעה שיקרית ודוגמטית" כזאת או אחרת (וללא ספק, רבות שכאלה היו וישנם בכל משטר פשיסטי=לא-דמוקרטי) של "הדמוקרטיה העממית" של מזרח גרמניה שנוסדה רק ב 49? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטעות כולה שלי. בתגובתי השגוייה התכוונתי לשטפן היים, כמובן. עימך הסליחה אלכס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הי אלכס. כן, תיארתי לעצמי שהתכוונת למר היים ולא לצוויג. בכל זאת גם על שטפן היים ברצוני לנסות וללמד סנגוריה. בעקבות מאמרו היפה של גורביץ קראתי מספריו של היים. מצאתי את "דוח המלך דוד" כספר מעניין ובמיוחד אהבתי את התרגום האיכותי ששילב עברית תנכית עם עברית מודרנית. בזכות קריאת רומן תנכי זה התנפצו לי כמה אשליות על הזמן ההוא והבנתי שאנשים בזמן התנך היו גרועים כמו בימינו, ואפילו בהרבה יותר (כנראה שבכל זאת יש תקווה לאנושות). קראתי חלקית את "אחשוורוש היהודי הנודד", ספר עשיר בידע אבל קשה לקריאה. בימים אלה אני קורא את "קולין". בספריו יש ביקורת מפורשת, שלא משתמעת לשני פנים, על אורחות המשטר והחברה בשלטון לא דמוקרטי בכלל וב"דמוקרטיה העממית הגרמנית" בפרט. קולין עמוס בבקורת ישירה על החברה המזרח גרמנית והשלטון הקומוניסטי. היים היה קומוניסט!, כמו רבים בדורו הוא האמין באידיאלים שלהם וניסה להשתתף בבניתה לדוגמה של חברה כזאת. אני מניח שבמשך הזמן התברר להיים החלום ושיברו ובאמצעות הכלים שעמדו לרשותו הוא ניסה לשפר. הוא היה חבר במפלגה ופרש-סולק ממנה בעקבות חיכוכים. ספריו צונזרו במקום מושבו והוא זכה ליחס הולך ומצטנן משלטון שתבע ציות. אלכס ידידי, אני בהחלט מבין שכגרמני ליבך מלא על שלטון האימים של מזרח גרמניה. לדעתי כל אדם שלקח חלק פעיל-אקטיבי במנגנון הדיכוי (הנהגה פוליטית, צבאית, משטרתית) ראוי היה למצות איתו את מלוא הדין! אך אל לנו להחפז למסקנות אישיות על האנשים שהיו גם הם לכודים במצב הזה. נכון הוא שהיים נהנה מזכויות יתר נחשב לסלבריטי אבל ביקורתו בצורה זאת או אחרת מעולם לא פסקה. גם לאחר האיחוד הוא נבחר לבונדסטאג ופרש בהפגנתיות על רקע של 'חוסר התחשבות סוציאלית' כמחאה על העלאת השכר של חברי הפרלמנט. ברכט כקומוניסט מושבע גם הוא רצה לקחת חלק בבנית המדינה החדשה ותרם לה ממיטב כישוריו. ברכט נפטר ב 56, כשהמדינה הזאת עוד היתה בחיתוליה! (חומת ברלין הוקמה בשנות השישים, עד אז היה מעבר חופשי מצד לצד). קשה לי להאמין שברכט ראה את השבר במלוא היקפו, אולי רק ניצוצות ראשונים. אלכס ידידי, בהחלט מתקבל על הדעת שבידי מידע חלקי או מוטעה ואתה מכיר הרבה יותר טוב ממני את הנפשות המדוברות אבל בכל זאת ראוי לסנגוריה כזאת שתאמר. כאינטלקטואל ואיש רוח, אלכס, הרשה לי לשאול אותך שאלות חשובות: איך אתה היית מגיב במצבים מאין אלה? עד לאיפה הביקורת שלך היתה מגיעה? באיזה אמצעים היית נוקט? איזה קורבנות אתה היית מוכן להקריב? זכור שהוא פעל מול שלטון מושחת וחסר מעצורים. שלך בידידות שי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום לך שי, ברשותך אפנה ישירות לשאלות שהצבת בתחתית תגובתך - היות והשטני טמון בפרטים 1. -- אינני יודע כיצד הייתי מגיב במצבים דומים. הכלל המנחה אותי מזה שנים גורס כי 'אל תדון אדם עד שתגיע למקומו, ואל תגיע למקומו'. -- ביקורת היא מכשיר הראשון העומד לרשותו של אדם בבואו להביע מחאה. עזיבה מרצון היא הצעד האחרון. בין צעד ראשון זה לצעד האחרון על המבקר לכבד את הנמשל הנגזר מרוח ביקורתו - גם אם דבר זה אומר צמצום רווחים אבסולוטי בין הצעד הראשון והאחרון. -- האמצעי היחידי בו אדם המעוניין להעביר ביקורת יכול לנקוט הוא להעריך מראש את סיכוי השרדותו בצעד הראשון, אשר עשוי להביאו לדלג מראש על שלב לא-קל זה ולבחור ישירות בצעד האחרון. צעד זה הינו בבחינת מתבקש במצבים פוליטיים מסויימים. -- הקורבן היחידי אשר בעל הביקורת חייב להיות מוכן להקריב הינו הוא עצמו. כל נסיון אחר כגון שליחת בני אדם אחרים להסתופף בצל הביקורת ללא כל הצטרפות בעל הביקורת עצמו לקבוצה האמורה משול למעשה נבלה. שטפן היים וברטולד ברכט יצרו יצירות מעניינות וחשובות, אך אין בכך להדחיק את האופורטוניזם הפוליטי בו נקטו עם שלטון האימים הקומוניסטי לטובת תועלתם האישית. למה הדבר דומה? בתור דוגמא ראשונית אביא את אמן והפסל המפורסם ארנו ברקר, אשר את פסליו ויצירותיו השונות גורמים לי לחווייה אסתטית מהמעלה הראשונה - אך אין בחיבה מסויימת זו להביט בתמיכתו השקטה והאמיצה ברעיון הנאציונל-סוציאליזם, ומכאן בכשלונו המוסרי חסר התקנה. שלך בברכה אלכס 1 פיתגם גרמני עתיק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
The Devil is in the details? הבטוח אתה?
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |