 |
נראה שהמשבצת של גדעון לוי מושכת עוד אמני תוכחה בפוטנציה.
הכותב מתמצת היסטוריה שלמה הכוללת פינוי כמה אלפי אנשים מבתיהם שם התיישבו ברשות ובשליחות, חטיפת חיילים משטח ישראל, מטחים בלתי פוסקים וקטלניים של רקטות על יישובים בישראל הקטנה, הפיכת כל רצועת עזה לבונקר של אמצעי חבלה, מלכודות נפץ וחוליות טרור לתאור "ישראל מבצעת פשעי מלחמה חמורים נגד אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע; מחריבה בתים על יושביהם; שורפת אנשים בזרחן; יורה על מניפי דגל לבן; מפגיזה בתי ספר ובתי חולים."
נאראטיב בגרוש, החוסר המודגש ב"אהבת ישראל" וצדקנות עצמית נוסח "מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו", דורשת מכל אדם הרואה עצמו כהומאניסט בעל יושרה לבדל עצמו מהמרקדים הללו על הדם.
יש בטענות האלו אמת קטנה, המפתה רבים (כולל כותב שורות אלו) לסנוט באלו המנסים לעטות מסכות של שלטון החוק ונוהל מתוקן ע"פ התוהו ובוהו של שלטון ישראל על מאות אלפי פלשתינים נטולי זכויות פוליטיות. אך למקרא שורות כמו אלו של עידן לנדו, מתבהר גם לנו כי ההומאניזם והשאיפה לטוב, מתבטאת דוקא בנסיון המשונה לעתים לכפות כללי ריסון, משונים וחסרי הצדקה ככל שיהיו על המצב הכאוטי של מלחמת בני אדם בבני אדם ולא בצדקנות בולשביקית הגורסת שאם ממלכת השמיים מסרבת לרדת לאדמה, הרי עדיף ש"עולם ישן עד היסוד נחריבה" וכמה שיותר רע, יותר טוב.
מה שה"רשעים" הללו אוהבים ל"שכוח" הוא שעל האמת הקטנה שלהם מטילה צל אמת גדולה בהרבה. העובדה שמלחמה וכיבוש יוצרים מצב שבו עיסוק בזוטות של שלטון הדין והתקנון הם לעג לרש, רק מחדדת ומדגישה את האבחנה בין מי שדבק בדרך החרב לבין מי שמנסה לעקוף אותה בדרך הפשרה והויתור. לפחות בעבר האבחנה הזו עדיין הפרידה בין ישראל לאוייביה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש