בתשובה לניר יניב, 15/09/99 16:01
פיוס? 53
דבריך נכונים. אתה יכול להביא בקלות לראייה את השינוי הדרסטי במערכת היחסים הישראלית-איראנית לאחר המהפיכה החומיינסטית (ניתוק יחסים זה עלה לאיראנים, אגב, הרבה כסף).

עם זאת, איננו עוסקים בשלום. רוב המצרים מתעבים את מדינת ישראל ואותנו - פשוט לא איכפת להם מספיק בכדי לעשות משהו בנידון. מה שמניע את גלגלי ה- "שלווה" עם מצרים הם 4 מיליארד דולרים בשנה כסיוע כלכלי, סודאן שנושפת לה בעורפה וחוסר אינטרסים מובהק לצאת ולהילחם.
זהו המצב, פחות או יותר, שעלינו לשאוף לקיים עם שאר שכנותינו ואיראן בפרט, לטעמי. לפחות כשלב ראשון עד אשר הדורות החשדניים יעלמו מהשטח באופן טבעי.

יש לזכור, ואולי לא ציינתי זאת באופן מספק, שהאינטרס הישראלי הראשון במעלה הוא להסיר את האיום הקיומי ששורר מכיוונה של איראן לטווח הארוך. אם מקבלים כנקודת מוצא שלא ניתן למנוע לעוד פרק זמן ארוך את הצטיידותה בנשק בלתי קונבנציונאלי וטילי קרקע-קרקע לטווח ארוך ניתן לחשוב על שתי אפשרויות למעשה: מכת מנע או ניסיונות דיפלומטים להתפייסות. אין צורך להסביר מדוע האופציה השנייה היא העדיפה.
פיוס? 63
אמת ויציב, אולם נראה כי הסיבה העיקרית והעקרונית לשינאת ישראל אצל האירנים היא היזקקות השלטון לגורם מלכד כלשהוא. ישראל הנה מטרה
טובה מאין כמוה: היא לא מהווה איום ישיר על אירן, לא גובלת בה, ומעל הכל מהווה קוץ בבשרה האידאולוגי של ההנהגה. בהצגת הראווה של טילים
ארוכי טווח עם דגל ישראל עליהם נהנית אירן משני העולמות - גם "ראו מה יש לנו כנגד האויב הציוני" להמונים מבית, וגם "ראו מה נוכן לעשות לכן,
שכנותינו" למנהיגים מבחוץ. אני תוהה מה הם היו עושים בלעדינו - מאיימים על אוגנדה, אולי?
בכל מקרה, אני מסכים לגבי האינטרס הישראלי, אולם חושש כי לא נתן יהיה להסיר את האיום, לנוכח הפכפכותו של הצד השני.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים